אני אוהבת להתקשר אלייך סתם ככה.
כדי להכאיב לך.
להזכיר לך שאני קיימת ולנתק.
כזאת אני פחדנית.
פוחדת להגיד לך את כל האמת בפנים על כמה שכואב לי בגללך.
ובמקום פשוט דואגת להזכיר לך שאני שם, כדי שגם לך יכאב,
כדי שגם אתה לא תשכח.
אני אוהבת את המשחק הזה.
גם אתה. אני יודעת את זה.
אם לא היית אוהב את זה היית מנתק באותו הרגע אבל במקום אתה נשאר על הקו ובדיוק כמוני, לא מדבר, מקשיב לנשימות שלי עד שאני מחליטה לנתק.
אני אוהבת את ההודעות שאתה שולח לי או אני לך.
זה כמו הודעות פשוטות כאלה של "מה קורה" או "מה איתך איך את? "
אבל זה הרבה יותר מזה. שנינו יודעים בדיוק למה אתה מתכוון ב"מה איתך"
אתה מתגעגע אני יודעת את זה, בגלל זה כל כך קל לי לשגע אותך.
אבל גם אתה משגע אותי, שולח הודעות "פשוטות" כדי לוודא שאני עדיין לבד, לוודא שאין לי עוד אף אחד, לוודא שאתה עדיין בלב שלי ובין כל זה אתה בכלל במקום אחר עם מישהי אחרת.
אתה אוהב תתחושה הזאת שלך יש מישהי ואני עדין מחכה לך.
אני לא מחכה לך, ממש לא.
אני פשוט אוהבת להכאיב לך גם, להראות נוכחות, לבדוק אם לא שכחת.
ואתה לא, לא שכחת.
משגע אותך שלא משנה מה נעבור גם אם זה לחוד בסוף נחזור לדבר, כי תכלס, בנינו? אנחנו עדיין אוהבים זה את זה.
פשוט סתם אוהבים להכאיב אחד לשני כמו שני מזוכיסטים.
