סיפורים וחוויות מרגשות או מאכזבות או לא פתורות מהנסיון חיים שלכם

המיתולוגי

אלמה
יוצר הפוסט
מנותק

עוד..

לפני 11 שנים 11 חודשים #210 על ידיי אלמה

המיתולוגי נכתב על ידיי אלמה

יש סיבה שתמיד אני חוזרת . חוזרת אליו . אף פגישה לא תהא דומה לקודמתה .תמיד יהיו שם אש וניצוצות ופחדים ובלאגן ולא ישעמם לעולם .
תמיד אני אקבל ממנו תובנות חדשות והרהורים שיספיקו לי למשך כמה חודשים טובים .

לפני שאני נכנסת לעוד קשר, שברור לי שיגמר מהר מדי כי הבחור לא הוא ,אני הולכת לקבל ממנו מנת ריגוש אחרונה.
"אני מתגעגעת אליך." שלחתי, והוא דווקא החזיר לי מייל ארוך כי את המחשבות שלו עליי הוא לא יכול לתמצת למסרון, לדבריו.

אני אוהבת את זה שהוא יודע איך להתייחס אליי כמו לליידי אמיתית בחוץ, אבל במיטה זה תמיד רע ואז טוב, ואנחנו נעים בתוך טווח בלתי נסבל של רגשות.
קבענו ליום ו' ב2300. הוא שונא איחורים. בכל פעם שאני מאחרת, זה ישר יוצר אווירה שלילית שבה אנחנו רבים. אני טיפוס די דייקן בד"כ, לכן הוא מאשים אותי בניסיון בלתי מודע לאחר לו כדי לריב איתו, להוציא ממנו את השד, שיכעס עליי, שיריב איתי, שיהיו פיצוצים באוויר, כי אני נהנית מהלבה הזו.

למען האמת, בינינו, זה בכלל לא נכון. אני מפחדת מהזעם שלו, שלדעתו לא נחשב בכלל זעם. אני יודעת שאין לו גבולות, אין לו פנאי רגשי לעכבות והוא לא רואה בעיניים. אבל אולי דווקא בגלל זה אני עדיין שם, חוזרת לגברים לא שגרתיים כי אני צריכה קצת אקשן, להרגיש מוזנת וחיה מזכרונות ש"יטעינו" אותי קצת לפני הקשר המשעמם הבא.

הוא חיכה לי מחוץ לרכב על הכביש הראשי באלנבי , עסוק בפלאפון שלו. חיכיתי שישים לב אליי, כשאני צועדת לכיוונו. לבסוף זה קרה. לא נפגשנו מזמן . יש לנו מעין נוהל כזה שאנחנו נפגשים אחת לכמה חודשים. אני טוענת שזה קורה עקב מגבלות הזמן, הוא טוען שאני לא רצינית מספיק, שטוב לי להתענג עליו פה ושם כי אני עסוקה עם כל-כך הרבה מחזרים.

נשיקה קטנה על הלחי ואנחנו צועדים לכיוון האוטו. הוא לא מדבר איתי, עדיין עסוק בפלאפון. אבל לא שוכח לפתוח לי את הדלת בכניסה לרכב. הוא מעריך נימוסים אירופאיים כאלה, מקפיד על צורת הישיבה של האישה, על ההליכה, על נקישות העקבים, על הנחת הכוס על השולחן, על כל הצלילים האלה שחייבים להיות בדיוק מושלם כיאה לליידי אמיתית. מתי להגיד את המילה הנכונה, מתי לצחוק, מתי לשתוק, מתי ליזום, מתי להביט, מתי להעיר את ההערה הנכונה שכולם יצחקו בה וכו'. זו עבודה קשה. זו עבודה של מארחת, זו עבודה של גיישה. "השקט והנעימות שלך מתחרים באלה של היפניות" הוא אמר לי.

"איחרת."
"אבל הסברתי לך בשתי הודעות למה ובאמת התנצלתי מראש. אילוצים. לא הכל קשור אליי."
"שטויות. זה התת-מודע שלך שבכוח יוצר שרשרת של אירועים כדי לאחר לי. אם תשחזרי את כל האירועים שגרמו לך לאחר, תראי שזו כן אשמתך בסופו של דבר."
תהיתי אם הוא צודק.
"אל תשתוללי, אבל אנחנו הולכים לבקר זוג חברים שלי."
"מה?! לא, נו, אני שונאת שאתה עושה לי קטעים כאלה. אני לא רוצה. אני לא אוהבת את זה וזה לא גורם לי להרגיש נוח."
"תתמודדי. זה לא נתון לבחירתך. אנחנו הולכים וזהו."

אני עושה לו פרצוף, אני שותקת, אני יודעת שהוא כבר החליט. מסתבר שכולם ידעו חוץ ממני. אפילו הזוג הזה ידע כבר שאני מגיעה.
"תתנהגי יפה . הם אנשים קלאסיים ונעימים. לא נישאר הרבה זמן."
אנחנו מגיעים לאזור הבימה, הם גרים שם בפנטהאוז יפהפה, מסתבר. לבחור שאיתו הגעתי יש כבר חנייה שמורה שם.
"כשאנחנו נכנסים, תורידי את הג'קט. הוא רשמי מדי." הוא קלאסי, לבן ומחוייט, ואני קצת קרירה עם מבט נוקשה בעיניים, אז לפחות שהג'קט יירד, שיקל על האווירה. קשה לי לחייך, אבל הוא מכריח אותי לחייך חיוך מאולץ.

הגענו לפתח הבית, הם קיבלו אותנו יפה וניגשו ללחוץ לי את היד. תחילה הגבר ולאחר מכן האישה, שני עורכי דין נשואים כשביניהם הפרש של 17 שנים. אני הייתי הצעירה ביותר שם.
מקשקשים קצת בסלון ואני יפה ושותקת. הודעתי לו שזה מה שיהיה שם, אני לא מתכוונת לשתף פעולה עם זה. כעסתי על כך שהוא החליט לבד ולא שאל אותי. הוא כיבד את זה.

אני מאוד מאופקת איתו, אולי כי אני גם קצת מפחדת מהתגובות שלו. לאחר שיחה קלילה בסלון, הגברים עלו לגג לצפות בשביל החלב או בדובה הגדולה.
הורדתי את הג'קט הלבן ונשארתי בשמלה בצבע טורקיז ונעלי עקב שחורות. התקדמתי לעברה ופתחנו בשיחה קלילה בזמן שהיא מבשלת. לאט-לאט הקרח נסדק כמעט כליל וממש דיברנו. היא שמה מוזיקה והרגשתי יותר נינוחה דווקא כי הגברים לא היו שם. בתזמון מושלם הם ירדו כשהאוכל היה מוכן.

האווירה הייתה כבר הרבה יותר נינוחה, למרות שעדיין הקפדתי על כל הגינונים האלה שהוא אוהב, ואלוהים יודע כמה הדיוק הזה קשה.
הוא ביקש ממני לעשות לו "קיצי" בעורף תוך כדי, גם בגב. תוך כדי הוא מלטף לי את הרגל. האווירה יותר מינית, יותר חמימה, אני מצחקקת קצת, נפתחת קצת יותר. משהו נבנה שם ביני לבינו. יש חיוכים, יש מבטים, יש הערצה הדדית - אני אותו על הדרך שבה הוא מתנסח שם, מדבר, יודע,כל-כך ייצוגי ומרשים, והוא אותי על ההתנהגות שלי, על הרושם שאני משאירה, על איך שהם מסתכלים עליי בהערכה, על איך שזה מציג אותו, והוא מרוצה. לרגע הייתה התפזרות כזו, והוא אמר לי "תודה על שאת נעימה". חייכתי אליו, ואז שאלתי "רגע, היית ציני?" והוא ענה שלא. זה היה רגע שרציתי לשמור, כי ראיתי עד כמה הוא אוהב אותי באותו רגע.

אני אוהבת כשהוא צוחק. הקול שלו נהיה צרוד והוא לא מנסה להתאפק.
"נו," הוא פונה אל האישה, "איזה בקבוק אלכוהול את בוחרת לי?" הוא הוסיף שתבחר בקפידה כי גורלי תלוי בכך. היא הביאה לו בקבוק שמלא בזכרונות נעימים. נפרדנו מהם לשלום וירדנו לכיוון הרכב.

הוא לא הפסיק לשבח אותי על ההתנהגות שלי לידם, על כמה שבחר נכון להביא דווקא אותי לשם, לייצג אותו כמו שצריך, למרות שאני הבחורה הצעירה ביותר שלו ודווקא עליי הוא סמך בעניין הזה. הוחמאתי מאוד.
מזג האוויר היה חמים ואת הבקבוק הוא שם בין הרגליים שלי, שאחמם אותו.

נסענו אליו. בדרך אליו עניתי לו שאני מפחדת שנגיע למיטה כי תמיד העניינים מתלהטים שם ולא במובן החיובי. אבל מצד שני, אני באה אליו בעיקר בשביל זה. הוא הגבר היחידי שאני מוכנה לנשק ונהנית ממנו מינית, גופנית, שכלית, מנטלית, אינטלקטואלית וכו'

כמו שחשבתי, הר הגעש הרגשי בינינו התלהט מהר מדי והדיבור הפך מכוער. הרמתי את הקול (מה שהוא לא מסוגל לשאת), התחצפתי ורבנו ממש, עד למצב שאמרתי לו שאני רוצה הביתה. השעה הייתה מאד מאוחרת, אני לא יודעת איך התפייסנו בערב כזה, כי השנאה שחשתי אליו באותם רגעים הייתה בלתי נסבלת. הוא חצה קווים אדומים שאף גבר לא היה מעז לחצות, והנורא בכך - הוא אפילו לא הניד עפעף. הייתי לבד ולא היה מי שיציל אותי ממנו. ספרתי שלושה רגעים שבהם כמעט בכיתי, שבהם הפכתי את מה שקרה שם לאירוע פלילי. השיחה סטתה לגמרי מהמסלול והדרדרנו הכי למטה שאפשר.

"אם זה לא היית אתה, אני לא יודעת כמה רחוק הייתי לוקחת את זה."
"זו מילה שלך מול מילה שלי.
פחדתי לבכות לידו. אני לא יודעת איך זה מרגיש ומה ההשלכות של זה. העדפתי להיות במקום המוכר ופשוט לסלק את הצורך לבכות, לשכוח ממה שקרה. הוא מביא אותי לקצה, מטלטל אותי בכל הכוח, ואז מבקש ממני לחזור למסלול, לשיחה סתמית על חיי היום-יום, על מה חדש וכהנה וכהנה. אני לא מסוגלת לענות, הגרון שלי חנוק.

נרדמתי לשעה, אולי קצת יותר. לא רציתי לשכב איתו . לא רציתי סקס, רציתי התניית אהבים ולא הייתי מסוגלת לאהוב אותו באותו רגע, למרות שהאהבה בינינו היא נצחית. לא משנה מה, אנחנו חברים טובים והחברות שלנו קדושה, שנינו יודעים את זה. אבל זה לא עזר.

"את לא מבינה שברגע שלי יהיה טוב, גם לך יהיה טוב. ככה זה עובד. ובינתיים איחרת לי היום . מותר לי לעשות מה שמתחשק לי ולך אין זכות להגיד על זה כלום."
ידעתי שככה זה עובד, אבל לא תמיד הייתי מסוגלת ליישם. הוא דורש הרבה מדי, מה שאני לא יכולה לתת. אבל הוא בטוח שכן, שאני האישה המושלמת בשבילו, שאני רואה אותו באמת ויודעת מה הוא צריך ואיך לתת לו. אבל עדיין יש שם קצר, שככל הנראה בזמן הקרוב לא ייפתר.

בסוף הגענו לעמק השווה, הלא-כל כך שווה, ושכבנו. ראיתי כוכבים אחרי יותר משלושה חודשים בלי סקס. לא כי קיבלתי סקס, אלא כי רק הוא יודע איך לתת לי. אני לא יודעת איך לתאר בכלל את הקסם שהתחולל שם פתאום ואיך זה קירב בינינו. והוא יודע שכשהוא בתוכי, אני יותר רגועה, יותר רכה, יותר נעימה, יותר קל לי להתקרב אליו ולו להתקרב אליי.
ידעתי שהוא נהנה מאוד. לא רק בגלל האספקט הפיזי, אלא כי הוא ממש חיבק אותי מתוך שינה, כאילו פחד שאחליק מבין זרועותיו. חיבוק לוחץ, עוטף וחזק, כמו שצריך.

יום אחרי המשכנו לשחזר את הלילה המיוחד הזה בתכתובות, מזוג החברים (שזה משהו שעשינו פעם ראשונה ביחד מאז שאנו לא זוג) ועד לסקס הנהדר.

הוא אומר שאנחנו צריכים להתחיל להיפגש יותר כדי להתקרב יותר.
אבל גם מרכבת ההרים בלונה-פארק צריך קצת הפוגה טרם הסיבוב הבא . אולי עלייה על מתקן הברבורים המסתובבים באיטיות משמימה היוצרת בחילה ...

נדרשת התחברות או צור חשבון על מנת להשתתף בדיון לכתוב או להודות