גררת אותו מחוץ לבית שלו , הוא נתפס בשתי ידיו בידית של הדלת ,נלחם כמו אריה. לא רצית להפעיל יותר כוח ,פחדת להכאיב לו ,העיניים שלו היו מוצפות בדמעות. אם הוא היה מרים את המבט שלו אלייך הייה רואה שגם שלך . המפקדים שעמדו בחוץ צעקו כל הזמן ברמקול הנייד " אל תתנגדו " היה שלב ששהוא רצה להרפות ממך ולגרור אותם ... לגרור אותם פנימה , להגיד "קחו אחריות ,קחו חלק למה שרק הלב שלי יכאב שנים אחר כך "?
הוא היה שם כן . מלא פקודות , פקודות שלא הוא ולא גדולים ממנו הבינו בדיעבד את המשמעות שלהם . קראו לזה "התנתקות " הוא קרא לזה קריעה . קריעה של אנשים מהבתים שבהם הם גידלו את הילדים שלהם , שהסכימו לשאת באומץ לגור בישובים סמוכים לעזה .
חזרת היום מהעבודה ועצרת טרמ'פ לשני צעירים עם תיק צד שהיה קשור לו בקצה בד כתום "הצבע של ההתנתקות " הם עלו לרכב אחרי ששאלו אם אתה מגיע לכיוון העמק . באיזה שהוא שלב הם התחילו לשוחח איתך ושאלו אם אתה שייך לאנשי הקבע , ענית שכן . הם הבחינו באקדח בצד המכנס . השאלה ה שלהם בהמשך הייתה אם היית "שם " ... ענית שכן . הם ביקשו ממך לעצור בתחנת אוטובוס הקרובה וביקשו לרדת . ענית להם שאתה עוד ממשיך הלאה למה הם יורדים פה ? באמצע ואדי ערה ? הם לא ענו והתעקשו לרדת ... עצרת בתחנת אוטובוס הקרובה והם ירדו . אחד מהם שניה לפני שירד אמר לך " אני רוצה לומר לך משהו ... " אני זוכר אותך , גוש קטיף זוכר ?! ... אני לא שוכח ,אתה הוצאת את אבא שלי מהבית גררת אותו החוצה , אני הייתי עם אזיקים על הידיים באותו זמן , אם לא היו עוצרים אותי , אתה היית מפורק ... " הוא הוציא את רגליו מחוץ לדלת שנשארה פתוחה וטרק אותה . נשארת המום מאחורי ההגה , מנסה לשחזר את האירוע , לא זכרת את הפרצוף שלו ופרצופים אתה זוכר מצויין , הבטת אחורה וראית אותם עולים על אוטובוס , במושב האחורי הוא השאיר לך ספר תהילים קטן , ואת הבד הירוק על הספסל האחורי ... דבר אחד הוא לא ידע ...שאתה שומר את שניהם בתא הכפפות ברכב . רחוק מהעין אבל הכי קרוב שיכול להיות ללב ...
