||--||--||--||--||--||--||--||
אצבע אחרי אצבע, בחשש, במצוקה אמיתית, ליטפה ידו את פניה הסמוקים, על שפתיו עלתה מילת תחינה
אצבעותיה שלה, כמו מחלקה מאומנת, כולן יחדיו, מצאו את לחיו בצליל שאינו תקין לעולם
מעט האוויר שעמד ביניהם נס משם במורא
הזמן כמו האט כדי שיוכל לצפות בכל הפרטים
או אולי בעצם נע מהיר כברקים שצפו מהחלון, מתוך תחושת רחמים שרק זמן יכול להרגיש לגבי בני אדם.
העננים הכבדים בשמיים, נראו כמו הם מתלבטים היכן ינחיתו לבסוף את חמתם.
בלחיו שלו לא עמדה דמעה, דמעתו האחרונה יבשה עם ההשלמה לפני שנים,
ההשלמה שבבקבוק הריק, שהגיע באופן בלתי נמנע כמובן אחרי הכוסות המלאות.
ההשלמה שבמכתבים המוכתמים בזעם ותסכול שבמגירתו,
ועוד רבים אחרים, מקומטים, שנזרקו בזעם הרגע לאח הבוערת.
ההשלמה שבחברים שהתייאשו והלכו, פסיכולוגים שלא היה להם זמן ביומן הפגישות
ובתפקיד אחד שמעולם לא לקח על עצמו, ההשלמה שבשגרה.
מעולם לא נגע בה, לא לרעה חלילה, אך גם לא לטובה.
פחד שישבור את הילדה הקטנה, שלעיתים נראתה לו כאילו פוסלה בבדולח, בדמותה
פעם כתב על הדף:
צמחה מתוך היום שעוצב כזכרון השביר שבו איבדי את אהבת חיי,
ונבלה לתוך הימים הרבים בהם לא הצלחתי לחשוף בפניה ולו קרן שמש אחת
כשגדלה, הביטה מהצד בהורים מטיילים עם פירות תשוקתם שמומשה,
היא זועזעה בוקר אחד בפארק מההבנה שאף פעם לא הסתכל עליה באמת בעיניה
הוא ראה בה מצבה שמתחילה מתאריך פטירה, אבל, אבל הוא הגן עליה.
שהרי אחרת, איך?
בגיל 10, היא לא כעסה לו.
כשגדלה אף יותר, הביטה בילדים דורשים בבכי צעצוע מהוריהם,
בזמן שהאחרונים חישבו בדאגה לכמה יספיק כיכר הלחם אם יוותרו על ארוחת הערב שלהם,
בגיל 15,היא לא כעסה לו, אבל שנאה את פקעת המשי שבה גודלה,
ושכמו לגלגה ממצחה בכל פעם שניסתה לקשור שיחה עם בני גילה.
כשהפסיקה לגדול, הטיחה בו מחסניות של עופרת מילולית כפי שחושלה באש יוקדת של ניכור חברתי,
וכל הקלפים התמוטטו כפי שיכל לחזות בקלות כל סופר מתחיל, בשקט, כמעט ללא משב רוח,
בדיוק כפי שמגדל קלפים אמור להתמוטט לבסוף.
הכסף שסיפק לה כל שמלה ובובה שהצליחה למצוא בחנויות,
סיפק את ההוכחה הצורבת ביותר לחסרונה של אמא.
הילדים בבית הספר טעו כמובן, אביה לא היה גנב, הכסף לא הגיע מהימורים,
והאחוזה לא היתה ירושה מדוד רחוק מארץ אחרת.
במקום חיבוקים ואהבה, כל שקיבלה מאמא היה כספי ביטוח, עכשיו היא שנאה לו.
בגיל 18, הבין אביה את כל מה שמנע ממנה, ובתנועה אבהית וטבעית ביקש לקשור את נפשותיהם מחדש,
במגע שביטה יותר רעד ומצוקה מחום גוף.
אך לפעמים קורה בעולם, שלמרות ששני גופים נמצאים האחד לצד השני 18 שנה,
נפשותיהם כבר בשני קצוות שונים של היקום, תנועה אבהית וטבעית היתה מושג נלעג בעולם היחסים לתוכם גדלה
אצבע אחרי אצבע, בחשש, במבט של מצוקה אמיתית, ליטפה ידו את לחיה הסמוקה
אצבעותיה שלה, כמו מחלקה מאומנת, כולן יחדיו, מצאו את לחיו בצליל שאינו תקין לעולם
כמו שסטרה לעצמה ילדה בת 10 כי חשבה רעה על אביה.
כמו שסטרה לעצמה ילדה בת 15 כי למדה שהכאב הפיזי קל מזה שמנקר בחזה.
כך סטרה ילדה בת 18 לאדם שרק החוק יכל להיות קר מספיק כדי להגדיר כאביה.
מעט האוויר שעמד ביניהם נס משם במורא, ומעולם לא העז לפסוע שוב ביניהם.
||--||--||--||--||--||--||--||
זה יספיק לפעם הזאת לדעתי.
אנסה להתאים את עצמי לקו הכללי שלי ולא להשאיר סימני שאלה שלא הייתי רוצה בסביבתי:
הסיפור הוא פרי ראשי, השעה והאווירה. הוא לא
מבוסס על סיפור אמיתי, לא
אחד שחוויתי, ולא
אחד ששמעתי.
אני יכול לקוות רק שמצאתם איזושהי סיבה לקרוא את המגילה כולה, ומצאתם בה איזשהו עניין מסוים, אני יכול להבטיח שמעבר למטרה זו, אין לפרסום הזה כל מטרה אחרת.
על החתום,
שקד- פרימו.
