תל-אביב,צבעים עליזים של ליברליות , חנויות יוקרה בכיכר המדינה, חופי ים, בתי קפה, מסעדות, בתי מלון, בארים ,מועדונים, לב מדינת ישראל .
יצא לי לבקר לאחרונה בגוונים האחרים ,הכואבים יותר ,הגוונים של שכונת התקווה, שכונת "הארגזים", נווה שאנן והתחנה המרכזית. ומצאתי שתי בעיות: האחת פנימית והשנייה חיצונית-פנימית.
את שכונת התקווה הרוב מכירים. שכונה דלה של אנשים קשי יום שלא מצליחים לסגור את החודש, בזמן שאחרים יושבים בבתי קפה. אבל שכונת התקווה נחשבת ל "High Society" בזמן שאני מבקרת בשכונת "הארגזים".
משהו בי נצבט כשאני מסתכלת מסביב.
כבר לא מדובר בפינוק של דירת 4 חדרים עם מרפסת. מדובר בבתים רעועים, שמזכירים פחונים. לא בכדי זכתה לשם "שכונת הארגזים" - הבתים שם הם לא באמת בתים, הם יותר דומים לארגזים ארעים.
העירייה לא מכירה בהם כתושבים. השכונה לא רשומה בכלל על המפה אלא יותר נראית כשטח ריק בצבע אחיד. כשהם נתקלים בבעיה, אין להם אל מי לפנות. התושבים משלמים מיסים (על תנאים לא-תנאים) אבל לא מוכרים מצד העירייה. המקום, דל תשתיות, הגיע למצב שבו לפני מספר שנים הביוב זרם ברחובות, חדר לתוך הבתים ומילא אותם בכמה סנטימטרים טובים.
אני צועדת שם וההלם מכה בי - איך אפשר בכלל לתת לאנשים לחיות ככה? ואנשים שהם חלק מהעם שלנו, שגרים בלב תל-אביב. מי בכלל ידע שבזמן שאחדים עושים קניות בשנקין, אחרים נאבקים כך בעוני.
פערים ומעמדות היו מאז ומעולם, אך לא בשיאים כאלה. ישראל ממוקמת במקום הראשון - החברה עם הכי הרבה פערים סוציו-אקונומיים, לפי דו"ח ה- OECD.
העובדים הזרים מציפים את רחובות תל-אביב. אני מתהלכת בנווה שאנן-תחנה מרכזית וזה מרגיש אחרת - זה לא מרגיש כמו המדינה שלי. מאות עובדים זרים שרועים בגנים ציבוריים כי אין להם מקום אחר להיות בו, רק מחכים להצעת עבודה, כל עבודה ובעבור כל סכום.
מן הפן האחד מדינת ישראל הנה מדינה קטנה ובעיות לה רבות ,יקשה עליה לקבל אל קרבה אנשים נוספים בשל אי היכולת לספק להם תנאים ראויים ,מן הפן האחר בתור מדינה היודעת שואה מהי, יקשה עליה לסרב לכל פליטי אפריקה השסועה המתדפקים על דלתה עקב רצח העם שנעשה שם.
מה עלינו לעשות במצב אליו נקלענו ?עד כמה הדבר נוגע אישית במדינת ישראל בשל עברה ועד כמה הוא נוגע בנו כבני אדם בעלי ערכים הומניים ?
