התנצלות בשם התקשורת - אנו לא ראויים לחיילים

בן כספית
עכשיו, לעיקר. להלן התנצלות. אני מוסר אותה בשמי. מי שרוצה, מוזמן להצטרף. בשנים האחרונות חוזר על עצמו בכל פעם הריטואל הקבוע של "קיצוץ בתקציב הביטחון". בדרך כלל, אני בעד מערכת הביטחון, אבל לפעמים יש לי נפילות וזגזוגים קטנים הצדה. לפעמים גם אני נסחף. לפני כחודשיים הייתי בשיחת רקע אצל אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן. דיברנו על הא ועל דא, על שטויות כמו חמאס, התעצמותו, סכנותיו, הרקטות, המנהרות, איך ייראה העימות הבא, וכולי. לא נראה לי מרתק במיוחד, אז. בסוף, אלוף תורג'מן ביקש להגיד כמה דברים.

זה היה כבר אחרי הוויכוח על התקציב, אבל זה עוד בער בו. הוא דיבר על הקיצוץ באימונים. על הצורך להתאמן בקפידה לקראת מה שמצפה כאן לצבא. על התסכול של חיילי המילואים. על כך שהטובים כבר לא באמת רוצים לבוא.

"קשה לי להסתכל להם בעיניים", אמר לי. והמשיך: "העליהום התקשורתי עלינו לא נשאר רק בתקשורת, זה חודר ללבבות ולראשים. את התוצאות שלו נראה בעוד כמה שנים. נגדים לא רוצים להישאר כאן. הם מקבלים שכר מינימום על תפקיד תחת אש 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.

למה שיישארו? לכל זה יהיה מחיר בשטח. דור המפקדים הבא יהיה בעייתי. סמג"דים, מ"פאים, אני מאבד אנשים טובים. יש בעיה עם תחושת השליחות, עם האימונים. שמע, אנחנו כן צריכים צבא יבשה גדול, מאומן. מה, הם הבעיה של המדינה? הפכו את האנשים האלה לבעיה של החברה הישראלית. תגיד לי, השתגענו?". דבריו של אלוף תורג'מן יצאו מהלב. האמנתי לו. בסוף סגרתי את הפנקס והלכתי הביתה.

היום אני פותח את הפנקס בחזרה. אני מבקש סליחה. בשמי, בשם התקשורת, בשם הגאונים בדה־מרקר, בשם כולנו, כל מי שפותח ופתח פה על החיילים, על הקצינים, על האנשים המדהימים שאני מהלך ביניהם בימים האחרונים ורואה באיזו נחישות הם לוקחים את עצמם ונכנסים לתופת של סג'עיה כדי לשמור על האולפנים והמערכות והמשפחות שלנו בארץ. את האנשים האלה הפכנו לשק חבטות.

אני מבקש סליחה מסא"ל דולב קידר, מסרן צביקה קפלן, מרס"ן צפריר בר אור, מגלעד יעקובי, מעוז מנדלוביץ, ממשה מלקו, משון כרמלי - החייל הבודד שנהרג, מיובל דגן, מהשכן שלי שלא הכרתי - סא"ל אמוץ גרינברג - שבכלל שוחרר ממילואים בגלל גילו אבל התעקש להישאר עם החיילים ונהרג לפני יומיים בהיתקלות של חפ"ק חטיבה 188, אני מבקש סליחה מכל 25 החללים, מכל הפצועים, מכל הלוחמים שנמצאים עכשיו בשטח, ומהמפקדים שלהם, שנהרגים ראשונים. אנחנו לא ראויים לכם.

ועוד בקשה קטנה לסיום: בכל פעם שאמעד, שאמצמץ, ואפילו אשקול להצטרף למקהלה שהופכת את הבנים האלה לשק החבטות שלנו, אני מבקש שתסורו לארכיון ותוציאו לי את הקטע הזה משם, כדי שאזכור. כי אני רוצה שלחיילים האלה יהיו מספיק נגמ"שי "נמר" ושהם לא יצטרכו להיכנס לעזה עם "זלדה" בת 50 שנתקעה - ואז חטפה (שבעה הרוגים). ואני רוצה שיהיה "מעיל רוח" לכל טנק, וכיפות ברזל לרוב, ושהטנקים יהיו אפילו יותר ממוגנים, ושיהיה תקציב לאמן את החיילים האלה, ויהיה להם מכל טוב הארץ, כולל משכורת טובה ומפנקת, שתפצה על מה שהם מקריבים במישור המשפחתי והאישי, כדי שאפשר יהיה לשמור עליהם, כדי שישמרו
עלינו.

מקור: www.thepost.co.il/news/new.aspx?pn6Vq=EE&0r9VQ=FLJJK

"יש לחשוש מארבעה עיתונים עוינים יותר מאלף רימונים." (נפוליאון בונפרטה בשנת 1792

ביטר , תודה על הבאת הדברים המרגשים והנוגעים ללב.
בן כספית הפליא לבטא תחושות של רבים , גם אם אחד מתוך סוללת עיתונאים שמאלנים מבקש סליחה ומוצא לנכון להלל ולשבח את צבא ההגנה לישראל הרי זה מנחם.
אני רק מקווה שהדברים יחלחלו והאוצר באמת ידאג לפנק את העושים במלאכה המקריבים חיים עבורנו החיילים על כל דרגותיהם.