ביבי הוא הפתרון לכל זה ?

כמה עניים יש באמת בישראל?
הביטוח הלאומי הציג שיפור במדדי העוני - ארגון לתת הציג תמונת מצב קטסטרופלית ■ לכל אחד יש אינטרס לפרש את הנתונים אחרת - איך נדע מי צודק?
17:22 27.12.2014 מאת: חגי עמית

בשבוע שעבר פירסם הדוקטורנט אורי כץ מאוניברסיטת תל אביב רשימה ארוכה ועצבנית בבלוג שלו. כותרת הרשימה - "שקרים, שקרים גסים וסטטיסטיקה: כיצד ייתכן שהישראלים חושבים שמצבם הכלכלי מידרדר למרות שההפך הוא הנכון?" - שיקפה היטב את התוכן שלה. באלפי מלים הפרושות על פני שבעה סעיפים טוען כץ כי כל כלי התקשורת הכלכליים מציגים בשנים האחרונות תמונה שגויה של מצבם הכלכלי של אזרחי ישראל.

כץ מציג סדרה ארוכה של ניתוחים שנעשו על ידי הלמ"ס, בנק ישראל, מכוני מחקר וגורמים נוספים, המעידים כי המצב הכלכלי של אזרחי ישראל נמצא במגמת שיפור ארוכת טווח. לפיהם, במבט לטווח ארוך נמצא השכר הריאלי במגמת עלייה כבר כמה עשורים. לפי דו"ח של מכון טאוב, האי־שוויון נמצא במגמת ירידה מאז 2002; לפי נתוני הביטוח הלאומי, יש ירידה במדדי העוני והאי־שוויון מאז 2009; לפי הלמ"ס, שיעור הבעלות על שורה ארוכה של מוצרי צריכה נמצא בעלייה בעשור האחרון.

כץ אינו היחיד: חיפוש ברשת מעלה כי עוד כותבים — בין אם אקדמאים ובין אזרחים מן השורה — מרגישים כי התמונה השחורה שהתקשורת מציירת השכם והערב אינה אמיתית. "יש ניסיון להשתמש בהטיה של נתונים ומגמות כדי ליצור תחושה שחייבים לעשות משהו בנוגע למצב הכלכלי, שזה דחוף", אומר כץ, החוקר ניידות חברתית. "בכל מדינה יש אנשים במצב רע, וגם בישראל יש חבר'ה שקשה להם. אבל בישראל יש גם הרבה חבר'ה שמצבם טוב. לא כולם מקטרים. יש לי הרבה חברים בני 30 שחיים טוב. יש לי חברים שעובדים במפעלים, בהיי־טק, מרוויחים טוב, יש להם פלוס בבנק. ואז אתה פותח את העיתון ומגלה שיש 3 מיליון עניים בישראל — ואנשים שואלים איפה הם. ברור שיש יישובים עניים. אני לא מתווכח עם העוני, חלילה. בהשוואה בינלאומית מצבנו לא טוב. השאלה היא לגבי המגמות. התפישה שחילחלה לתוך השיח הכללי היא שהמגמה שלילית, כי תמיד היו פה שיעורי עוני גבוהים".

הטענות שמעלה כץ לא צריכות להפתיע: כל כלכלן יכול להעיד כי אינטרסים פוליטיים ואישיים עשויים להטות את הפרשנות של הנתונים היבשים. המועד שבו מתחילים את המדידה, העשירון שבו בוחרים להתמקד, ההחלטה אם לעסוק במגמת השינוי באחוזים או בנתון המספרי האבסולוטי, הבחירה לאיזו מדינה להשוות את מצבה של ישראל — כולם קובעים אם הנתונים יציירו תמונה ורודה או שחורה.

מחוסר דיור ישן ברחוב
מחוסר דיור ישן ברחוב
צילום: אוליבייה פיטוסי


עוד כתבות בנושא
ירידה בשיעור העוני - אך הוא החריף גם בקרב משפחות עובדות16.12.2014 | 11:00
ארגון לתת: כשליש מהציבור - עני, רבע מהציבור - קורסים תחת יוקר המחיה22.12.2014 | 08:06
כץ מדגים את מדידת השינוי בשכר הריאלי, וטוען שלא במקרה אלה המנסים להראות את הקיפאון או את השחיקה בו בוחרים למדוד אותו מנקודת השיא שלו ב–2001. לטענתו, מדידת המגמה של השכר הריאלי מנקודת מוצא אחרת תציג תמונה שונה, שבה הוא נמצא במגמת שיפור.

הוויכוח סביב פרשנות הנתונים התחזק השבוע כאשר לתת — ארגון הגג של עמותות המזון — פירסם את דו"ח העוני האלטרנטיבי, בדו"ח מוצגים ננתוני סקר שנערך על ידי חברת הסקרים TRI וזאת על בסיס מדד חדש למדידת העוני שפיתח מכון המחקר ERI עבור עמותת לתת. דו"ח העוני של לתת הציג תמונה עגומה. לפי הארגון, כשליש מהציבור בישראל חווה מצוקה ומחסור בהתמודדות עם יוקר המחיה וסיפוק הצרכים החיוניים לו ולמשפחתו. מהבדיקה עולה כי 29.8% מהישראלים חיים בעוני — 13.8% בעוני חמור. על פי הדו"ח, 35.1% מהילדים בישראל עניים.

דו"ח העוני האלטרנטיבי פורסם שבועיים לאחר דו"ח ממדי העוני והפערים החברתיים של המוסד לביטוח לאומי, שצייר תמונה אופטימית לגבי המגמות. מנתוני הביטוח הלאומי עולה כי שיעור האזרחים החיים בעוני ירד מ–23.5% ב–2012 ל–21.8% ב-2013; וכי רמת החיים במונחים של הכנסה כספית חציונית פנויה לנפש עלתה ב–2013 במונחים ריאליים ב–%4.4. מדדי העוני והאי־שוויון בישראל נמצאים בירידה בגלל הגידול בתעסוקה והעלייה בשכר. הסיבה לכך היא שיפור בהשתכרות בקרב עובדים בשכר נמוך, גידול בשיעור התעסוקה ועלייה בשכר. המגמות האלה האפילו על השפעת הקיצוץ בקצבאות הילדים, שהיה אמור להביא לגידול בעוני.

מי שהיה חותם בשתי ידיים על הנתונים של הביטוח הלאומי הוא ראש הממשלה בשש השנים האחרונות, בנימין נתניהו, שהשבוע תהה מדוע התקשורת מתעלמת מהנתונים על הירידה המתמשכת באבטלה. עבור הפוליטיקאים, שלושה חודשים לפני הבחירות לכנסת, הקרב על הנתונים החברתיים־כלכליים ופרשנותם משמעותי יותר מתמיד ועשוי להיות בעל השפעה דרמטית על תוצאותיהן.




מי שעוסק בתחום, לעומת זאת, לא רואה בנתונים סיבה לחגיגה, ומקפיד להביט בסעיפים המסתתרים מאחורי הנתונים הגדולים. "אני מאמין לנתונים על התעסוקה, אבל השאלה היא — באיזו תעסוקה מדובר?", אומר אלי אלאלוף, שעמד בראש הוועדה למלחמה בעוני והודיע השבוע כי יתמודד בבחירות הקרובות ברשימתו של משה כחלון. "אם האוכלוסיות החלשות מצאו תעסוקה בעבודות קבלן ללא זכויות, זה ממש שירות עני לעני. אי אפשר לומר עליהם שהם רוצים להיות פרזיטים, משום שגם כשהם עובדים הם לא יוצאים מהעוני. עוני הוא לא רק מצב ההכנסה הפנויה לנפש ביחס לחצי מהשכר החציוני במשק. שלא יעזו לומר שנתוני ארגון לתת הם דמגוגיים. זה גוף שעובד עם אלפי קשישים ועניים. נכון שעל פי הביטוח הלאומי חלה ירידה במספר האנשים החיים בעוני, ואני שמח על כך, כי 2% הם מספר משמעותי. אבל זה לא מספיק. ה–2% האלה לא אמורים להסתיר מאתנו את הרוב של האזרחים העניים".

"אנחנו רוצים לשנות את השיח ולומר שמי שנמצא מעל קו העוני הוא לא בהכרח לא עני", מסביר מנכ"ל לתת, ערן ויינטרוב, חבר ועדת אלאלוף. "הנתונים של הביטוח הלאומי הם מ–2013, בעוד ששלנו הם מ–2014. סביר להניח שבדו"ח הבא של הביטוח הלאומי נראה החמרה בנתונים. כך או כך, המצב רע. תמיד יהיו עניים בחברה, אבל אם 30% מהאוכלוסיה מדברים על מחסור - זאת רחוקה מלהיות תופעה בשוליים. אנחנו מייצרים כיום את הדורות הבאים של העניים. רואים את זה בכך ששיעור המשפחות הצעירות הנמצאות מתחת לקו העוני עולה, בכך ש–50% מהמצהירים על מחסור השתייכו במקור למשפחה ממוצעת - מה שמעיד על שחיקת מעמד הביניים. בכל פעם שאנו פונים לגורמים הפוליטיים ומבקשים מהם להתחייב ליעדים במלחמה בעוני, הם מתחמקים".

גג מעל הראש, אבל 
ארבע נפשות בחדר

את הפער בין נתוני הדו"ח של לתת לנתוני הביטוח הלאומי קל להסביר. שני הדו"חות מבוססים על סקרים, אבל בעוד שדו"ח הביטוח הלאומי מבוסס על הגישה של המוסד לנתונים הקשים הנוגעים להכנסות ולהוצאות של הציבור, דו"ח לתת מבוסס על דיווח עצמי של הנשאלים. דו"ח הביטוח הלאומי נוגע ל–2013 ומשווה את הנתונים לאלה שנאספו בשנים שקדמו לה, בעוד זה של לתת נערך השנה ואינו משווה את הנתונים לאלה של שנים עברו.

ולבסוף ומעל הכל, שני הדו"חות אמנם קרויים "דו"ח העוני", אבל הם רחוקים מלמדוד את אותו דבר. קו העוני של הביטוח הלאומי מבוסס על ההכנסה החציונית של אזרחי ישראל, כלומר על השכר שמחצית מהאזרחים מרוויחים יותר ממנו והמחצית השנייה פחות ממנו. קו העוני נקבע על מחצית מהחציון הזה.

חלוקת מזון לחרדים נזקקים
חלוקת מזון לחרדים נזקקים
צילום: אייל טואג


"לפרש את ההבדל בין שני הדו"חות ולומר שהביטוח הלאומי טועה - זו טעות", אומר גלעד טנאי, שחיבר את דו"ח העוני האלטרנטיבי של לתת עם סמנ"כל מכון המחקר ERI, אור קרמר. "הסיבה להבדל בשיעורים ובמספרים הוא היחס השונה למושג העוני. הכי נכון יהיה לצטט את מנכ"ל הביטוח הלאומי, שלמה מור־יוסף, שאמר כי האופן שבו אנחנו והם מודדים עוני אינם מתנגשים זה בזה, אלא משלימים זה את זה. איש לא חושב שהמדד הרשמי של הביטוח הלאומי מצוין למדידת עוני, משום שהבחירה בחצי מהחציון היא שרירותית לגמרי. אין הסבר אמיתי לכך שהקו נקבע שם. מכיוון שמדובר במוסכמה שרירותית שמשתמשים בה שנים רבות, היא טובה ונוחה לצורך השוואות בינלאומיות. אבל קו העוני הרשמי אינו דרך מובהקת למדידה של שיעור העוני. הביטוח הלאומי מתייחס רק לממד ההכנסה, ואילו אנחנו מתייחסים למושג הרחב היותר של העוני, במובן של מחסור בצרכים מינימליים".

בסקר שערכו בלתת הוגדרו הצרכים החיוניים של הישראלים בחמישה תחומי חיים בסיסיים: דיור, השכלה, ביטחון תזונתי, בריאות והיכולת להתמודד עם יוקר המחיה. בשלב הבא הגדירו בכל תחום את האינדיקטורים שבאמצעותם אפשר למדוד מחסור: לדוגמה, כשמדובר בדיור נשאלו ממלאי השאלון אם מעל ראשם יש קורת גג, כמה נפשות גרות בחדר, מה איכות המגורים שלהם - משמע אם קיימים ליקויים חמורים בביתם שאינם מתוקנים, ומה מידת הפגיעות שלהם - כלומר מה הסיכוי שהם ימצאו עצמם בלי קורת גג. בשלב הבא בנו עורכי הסקר מטריצה המכסה את קשת המצבים האפשרית שבה נמצאים העונים על השאלון, והגדירו מה ממצבים אלה מגלם מחסור אבסולוטי.

"רק במקרים קיצוניים הגדרנו מחסור", אומר טנאי. "הנוסחה שלנו לעוני מבוססת על ספירה של הממדים שבהם מישהו נמצא במחסור. מי שנמצא במחסור ברובם הוגדר עני. מי שנמצא במחסור בכולם הוגדר כנמצא בעוני חמור. השאלה מי סובל ממחסור היא שאלה ערכית. יש מצב של מחסור אבסולוטי: מי שהולך לישון רעב כל לילה, למשל. יש גם שאלות ערכיות: האם זה בסדר שארבע נפשות גרות בחדר אחד, שתקרתו דולפת? בחרנו בהנחות ערכיות שמרניות. אם טעינו, זה אומר שיש יותר עניים - ולא פחות עניים. הביטוח הלאומי צודק כשהוא אומר שחל שיפור במדד 'החצי מהחציון'. אבל זה לא אומר שיש פחות עניים. על פי השיטה שלנו במקום לבחון את ההכנסה בלבד, יש לבחון את מה שהכנסה נועדה לאפשר: קיום מינימאלי בכבוד. כלומר, כדי להעריך אם אדם נתון בעוני יש למדוד באופן ישיר האם הוא נמצא במחסור ביחס לצרכים החיוניים הנדרשים לקיום בכבוד".

"זו הגדרה בינלאומית מקובלת. האיחוד האירופי וה–OECD עורכים מדידות דומות", מגיב ד"ר דניאל גוטליב, סמנכ"ל מחקר ותכנון בביטוח הלאומי.

למה דוקא חצי מהחציון? למה לא שני־שלישים לדוגמה?




"זה לא חקוק בסלע. בעיקרון יכולת להסתכל גם על רף של 40% מהחציון, אבל ההערכה היא שאם מדברים על החציון שמתחתיו ומעליו נמצאת חצי מהאוכלוסיה, חצי מזה זה מעט מאוד. יש כיום הגדרות עוני חכמות ומתוחכמות יותר, אבל ברגע שאתה שומר על עקביות ההגדרה הזו לאורך זמן - יש לזה משמעות בתיאור המגמה. באותה מידה, אם אתה רוצה לקיים השוואה בינלאומית, אתה צריך לשמור על המדידה הזו. עוד דבר שיש לומר לטובת ההגדרה הזו הוא שכשאתה עורך השוואה בינה לבין מדדים אחרים - המתאם הוא חיובי".

העניים עדיין עניים

גם אם נניח שהדו"ח של לתת לא משקף בצורה אמיתית את מצב העוני, ונתוני הביטוח הלאומי נכונים - מדוע הישראלים לא מרגישים זאת? מדוע הם יצאו לרחובות במחאה הגדולה של 2011? מדוע הם ממשיכים לחפש מושיע שיבטיח להם שיפור כלכלי - אם זה יאיר לפיד בבחירות 2012 ואם זה משה כחלון בבחירות הקרובות?

מבחינת טנאי, ההסבר לכך נמצא בנתונים האבסולוטיים. "אם באמת 32% מהאוכלוסיה נמצאים במצב מחפיר - זה לא משנה אם המצב משתפר כמו שהביטוח הלאומי טוען - הוא פשוט בלתי נסבל. זה לא צודק ששליש מהאוכלוסיה יחיו בתנאים כאלה, גם אם חל שיפור. מדינה עם כל כך הרבה משאבים כמו ישראל יכולה למגר את העוני אם היא תציב יעדים אמביציוזיים. מקומם אותי שגם אחרי השיפור שמציג הביטוח הלאומי אנחנו עדיין כמעט בתחתית ביחס למדינות OECD. ההשוואה לא צריכה להיות לעומת מה שהיה בשנה שעברה, אלא לעומת מה שאמור להיות. יש לי חברים עם שני ילדים, ששניהם עובדים - הבעל בהיי־טק, האשה יועצת ארגונית - והם לא גומרים את החודש".

הם לא נוסעים לצימרים וחופשות פעם בחודשיים־שלושה?

"גם אם כן, מעמד הביניים מרגיש שתנאי החיים שלו לא ראויים. אפשר לייצר מצב שבו למעמד הביניים יש תנאי קיום טובים יותר".

לפרופ' דן בן דוד, מנכ"ל מכון טאוב שפירסם החודש את דו"ח מצב המדינה, יש הסברים נוספים לפער בין מגמת השיפור הכלכלית לבין התחושה של אזרחי ישראל. "בדו"ח של אייל קמחי, שבו הסתכלנו על הפערים בהכנסות בישראל, רואים שהפערים שנמצאים בקצוות - בין האזרחים הנמצאים באחוזון העשירי לאלה שבאחוזון ה-90, הצטמצמו בעשור האחרון. אבל הירידה הזו בפערים לא התבטאה כשהשווינו את האזרחים באחוזון ה-50 לאחוזון ה–90. משמע היה צמצום פערים בין העניים למעמד הביניים הגבוה ולעשירונים העליונים. מי שעלה הכי פחות הם העשירונים השישי, השביעי והשמיני. זה לא אומר שאין בעיה של עוני. עדיין יש שיעורי אי־שוויון ועוני מהגבוהים בעולם המערבי, אבל השינויים על פני זמן תומכים בנתוני הביטוח הלאומי".

דבריו של בן דוד מרמזים על אפשרות שהעובדה שמצב העניים בעשירון התחתון השתפר אינה מספקת כדי לעודד אותם, משום שהם נותרו דפוקים. מצד שני, מעמד הביניים שכן היה מרגיש בכך אילו מצבו היה משתפר - לא זכה לראות שיפור כזה. עוד אפשרות טמונה בכך שגם אם מצב הישראלים משתפר מעט, העובדה שרובם עדיין במינוס לא מאפשרת להם להפנים את השיפור הזה.

כפי שמסביר בן דוד, "אם אני מנסה לנתח את הלך הרוחות השלילי כאן למרות השיפור, המאמר של איתן רגב בדו"ח שלנו מצא שמלבד החמישון העליון של אזרחי ישראל, כל האחרים מוציאים יותר ממה שהם מכניסים, ולכן הם מרגישים לא משהו עם הסיטואציה. חלק מזה נובע מכך שנתוני ההכנסות לא אמיתיים: קחו לדוגמה חרדים שמקבלים כסף מגמ"חים ומכל מיני עמותות שלא מוגדר כהכנסה. חלק מהכסף הזה מקורו בהלבנת הון. חלק מזה מגיע מההורים. חלק נמצא כאן כעת על חשבון הכנסות עתידיות".

בן דוד גם מזכיר את הטענה הרווחת, שלפיה מגמת השיפור בשכר הריאלי אינה אמיתית משום שסל ההוצאות שעל פיו נמדד יוקר המחיה אינו משקף את המציאות. "יש אלמנטים היסטוריים במדד המחירים, והעלייה בשכר הריאלי לא מביאה בחשבון את האפשרות שסל המוצרים שלפיו נמדד יוקר המחיה לא מייצג כל משפחה כיום, ולכן עלות הדיור לא מתבטאת בו ברמה שבה היא נוגסת בפועל בהכנסה. אם אתה מסתכל על מחירי הדיור, אתה רואה שמדד המחירים עלה הרבה פחות ממדד מחירי הדירות. המדד אם כך עשוי לא לשקף את מלוא העלייה ברכיב הגדול בהוצאותינו".

בן דוד נוגע בכך בהסבר נוסף לפער בין מגמות השיפור לתחושה הציבורית שהמצב רק מידרדר. ההסבר טמון בפרמטר אחד שאיש לא מתווכח עליו, והוא הזינוק במחירי הדיור. גם אם השכר הריאלי לא נשחק, ספק אם אזרח ששכר הדירה שהוא משלם עלה בעשרות אחוזים ושמחיר הדירה שהוא מעוניין לרכוש הכפיל את עצמו, יחוש שמצבו השתפר. בנוסף, כאשר מבקשים למדוד את מחיר הנדל"ן כדי לחשב את השכר הריאלי, בוחנים את השינוי בשכר הדירה הממוצע במשק. זאת אף על פי שעבור רוב הישראלים הפרמטר המשמעותי אינו שכר דירה אלא התייקרות הנדל"ן לרכישה ועלויות המשכנתא הנגזרת מהן.

גם במדדי האי־שוויון יש גורמים העשויים לעוות את המדידה, המעידה על ירידה מתמשכת בו: בשכר המאיון העליון משוקללות משכורותיהם של שכירים, המרוויחים כסף דרך "חברות ארנק". אף שהם מהווים רק 1% מהאוכלוסיה, משכורותיהם מטות את המדידות. בגלל אופי ההעסקה של שכירים בחברות כאלה, הם יכולים בתקופות מסוימות לא למשוך את הרווחים המצטברים בחברות שלהם - מה שיוצר אשליה של התכווצות בפערי השכר.

לא יהיו מנצחים בוויכוח שמתנהל - ויתנהל ביתר שאת לקראת הבחירות הקרובות - סביב השאלה מהי המגמה שאליה צועדת כלכלת ישראל. ייתכן שאין צורך להגיע לשורה תחתונה. הפרשנויות לנתונים רבות משום שהתשובה מורכבת: גם אם המגמות באי־שוויון חיוביות, המדינה חייבת לטפל בבעיות הספציפיות, כמו העלייה בעוני בקרב משקי בית שבהם שני בני הזוג עובדים. במקביל, אין טעם לטעון שהציבור נופל בפח של קונספירציה שנועדה לתת לו תחושה שמצבו גרוע. ספק אם כותרת שלילית בעיתון יכולה לגרום תחושה רעה אצל אזרח שמצבו מצוין. גם אם התחושה הזו נובעת מנטייה לצריכה מופרזת מעבר ליכולות, או מהשוואה לא מבוססת לנעשה במדינות העשירות ב–OECD, התחושה של הציבור נובעת ממקום אמיתי - שחשוב לבדוק את מקורותיו.