אני מתנשקת בעיניים פקוחות.
זה מתחיל בזה שהגבר אל מולי מביט בי-
אחר כך מניח ידיו על לחיי
לפעמים צווארי
רוכן אליי, ומנשק אותי.
ברוב הפעמים לא אתנגד,
הרי הובלתי את זה לשם, נכון?
התחלתי איתו, משכתי אותו
צחקנו יחד, וכשהוא שאל אם הוא הטעם שלי
עניתי שיותר מהרבה אחרים.
והנשיקה טובה, באמת.
אני יודעת להראות תשוקה-
כשהלשונות שלנו מתערבבות,
הוא יודע שכרגע, אין לי אחר מלבדו
והוא חושב, שלנצח לא יהיה אחר.
זה רק אני, הוא, הנשיקה
והיצר.
אני שונאת סרטים אמריקאיים
הם לימדו אותנו שבזמן נשיקה
העיניים צריכות להיות עצומות
ורק שלי לא נעצמות.
העולם לא נאבד מעיני גם בזמן הרומנטי ביותר.
אני רואה מי מביט בנו, מי מחייך,
ומי כמהה בעצמה לנשיקה כזו.
אתמול בערב נעלבת, באמצע הנשיקה
פקחת את עיניך
וראית את עיני פקוחות.
עצרת את הכל, שאלת "את בסדר?"
"כן" עניתי "אל תכעס, אני אף פעם לא עוצמת עיניים"
"זה מוזר" אמרת.
"אז תמצא לך מישהי אחרת לנשק" עניתי בתוקפנות.
שילמת את החשבון.
הבירה לא נגמרה, הברמן שאל אם משהו לא היה בסדר.
"הכל היה מצוין" עניתי לו.
הסעת אותי הביתה והבטתי במכוניתך מתרחקת.
אולי היית עוד קשר שירד לטמיון
אולי יכלת להיות אב ילדי, איש תשוקתי ואהבתי הגדולה ביותר.
אבל נתתי לך לנסוע.
ועכשיו קצת דמעות.
האלוהים ההוא, שבזמן לידתנו בוחר לנו זיווג
בחר לי אחד קשה מאוד.
בגללו העיניים שלי לא נעצמות
לא בלילה, לא בבוקר וגם לא בזמן נשיקות.
בגללו באה לי התקווה ללב
והפחד הרע-
שאולי, אם אעצום את עיני
אפילו לרגע
אפספס אותו נכנס
מחפש את מבטי-
וכשפוגש אותו, סוף סוף אומר
"די משחקים אהובתי, עייפתי ועייפת, עכשיו נשחק ביחד"
הלוואי שיבוא אליי כבר.
העיניים תכף נעצמות לי
והלב איתן.
