היית דופק את הראש בקיר.
בכל פעם שהם רבו היית בוכה ודופק את הראש בקיר, עד שנפלת מהרגליים.
והם לא באו להציל אותך.
המשיכו לריב, לצעוק, לדחוף ואתה בחדר עומד על המיטה ודופק את הראש בקיר.
אח"כ מסתכלים עליך בפרצוף עקום כשאתה אומר "טוב לגדול בלי אבא".
ערב, אלף תשעה מאות שמונים ומשהו, אתה בן סיפרה אחת.
יושב על הספה בסלון ובמטבח מריבה לא שגרתית.
הדחיפות נשמעות חדות יותר הערב ופתאום הם יוצאים מחובקים.
אמא מקדימה, אבא מאחור, מחבק ומצמיד אותה אליו עם סכין מטבח, זו של הלחם.
חתכים על הצוואר, כתמי דם על הרצפה ואמא מבקשת בקול חנוק שיפסיק.
אתה מתחיל לבכות גם אמא .
שניכם בוכים יחדיו והוא בשלו.
אתה מתרוצץ סביבם, לא נוגע, מתחנן שיפסיקו.
אמא מנסה להגיע אל הדלת ואבא לא נותן לה.
אמא ממשיכה לטפטף על הרצפה, נלחמת על דרכה אל הדלת צעד אחר צעד.
כשסוף סוף מגיעה הוא מניח את הרגל על המשקוף ולא נותן לה להיפתח.
הדמעות והתחינות תקיפות אך שקטות. לא נעים מהשכנים, זה המוטו.
לבסוף הדלת נפתחת ואמא יוצאת בוכה לחדר המדרגות.
השכנים מתחילים להתקרב ואתה מתחיל לרוץ.
מהמסדרון לחדר המדרגות, מטה קומה אחת אל הדשא.
מהדשא אל אחורי הבניין, דרך פרצה בגדר הקוצים, ברחת לרחוב הסמוך.
רצת כמו משוגע ברחובות צדדיים, רק שלא יראו אותך , רק שלא יעצרו אותך.
המשכת לרוץ עד שלא נותר בך כוח. בורח מהכול.
את הדרך חזרה עשית בהליכה ברחוב הראשי.
כשהתקרבת הביתה ראית אותו יושב בניידת משטרה שהחלה בנסיעה.
אתה לא זוכר דבר נוסף מאותו הלילה.
לא זוכר היכן ישנת, מי דיבר איתך ועל מה.
לא זוכר חיבוקים, לא זוכר חיזוקים, לא זוכר אהבה.
כן זוכר שבלילות לאחר מכן ישנתם אצל חברה של אמא, בחדר אחד.
זוכר שאמא הלכה לבית משפט עם צעיף המכסה את הצוואר.
היא אמרה שיותר חשוב שלא יראו את החתכים מאשר להיראות מסכנה.
אח"כ הפסיכולוגית של בית הספר היסודי הייתה אורחת קבועה בביתכם.
זוכר שציירתם , לא זוכר מה.
זוכר שדיברתם , לא זוכר על מה.
בטח דאגו שהילד לא יחשוב שהוא אשם. לא הרגשת אשם, לא הרגשת דבר.
דבר אחד נשאר בברור בזיכרון. התמונה שלה בגב ספר שהשאירה לאמא.
זוכר ערב יום שישי חורפי אחרי מקלחת.
זוכר שישבתם שניכם. אמא,ואתה , על השטיח ליד תנור הגז... שם זה נגמר.
מאמץ את הזיכרון ולא מצליח לשחזר את ההמשך.
לאן נמחקו כל השנים?
כנראה שההדחקה לא סלקטיבית, הזיכרונות הטובים נעלמים להם עם הרעים.
והיום?
היום אתה לא מצליח לסלוח.
אבא כבר לא ממש זוכר איך קוראים לך , איך קוראים לו.
כל מפגש כפוי בבית האבות הסיעודי הורס לך את היום שלפני ואת היום שאחרי.
שלא לדבר על יום המפגש עצמו.
ועכשיו לך תסביר למה אתה לא לוקח ללב את המצב המחורבן של אבא שלך.
כן, אתה מרחם עליו, כמו על כל אדם זקן וחולה, אבל לא, לא מעבר לכך.
אין לך את הכוח, את האומץ לסלוח וזה לא מרפה ממך .
אולי הסליחה תשחרר את המועקה?
כפי שזה נראה נכון לעכשיו, לעולם לא תדע.
היא הבטיחה, שלהעלות על הכתב את הכאב מילדותך , יביא להקלה.
אתה כותב ולא מרגיש שינוי, אפילו לא הדרגתי. המועקה לא פחתה.
כמעט ולא זוכר דבר, גם לא משמעותי. מנפלאות ההדחקה.
ועכשיו, איך מגיעים לשם? לדבר האמיתי. מתחילים מהתחלה?
