בין הסדינים

כשהעיניים מכוסות כל נשימה, תנודת אקלים בחדר, כל תזוזה מורגשת בכמה עוצמות מעל, והגוף, הגוף מתפרק ומרכיב את עצמו מחדש

חמישי בצהריים, השמש מלטפת לי את הכתפיים וברקע בלדות רוק משנות ה - 80. העיניים שלי מכוסות במטפחת שחורה, אטומה אטומה. הידיים שלי, שהן כבר לא שלי, קשורות למיטה בחבלים גסים.

כל נשימה, תנודת אקלים בחדר, כל תזוזה מורגשת בכמה עוצמות מעל, והגוף, הגוף מתפרק ומרכיב את עצמו מחדש, מגיב לכל שינוי. אני מרגישה לוהטת, במלוא מובן המילה אני נמסה בלהט לתוך הסדינים, אם הוא לא ייגע בי בקרוב אני אתלוש את החבלים מידיי, אם צריך עם השיניים אכרסם אותם עד שיתפוררו, רק כדי שאוכל לשלוח יד ולגעת בעצמי, ולגעת ולגעת ולגעת, עד שלא אוכל לשאת יותר שום מגע מרוב טירוף, מרוב בלבול.

הוא נושם על בטני, בטני שבשכיבה הופכת שקועה ועם כל נשיפה שלו הולכת ושוקעת ונעלמת כלא הייתה, בעוד חלקו התחתון של הגוף מאבד שליטה. ולפתע, מגע ידו במותני, לשונו בצווארי, הידיים נמתחות לדום והחבלים מסמנים את פרקי היד, סימני הנאה, סימני כאב, בבקשה תכאיבו לי עוד, ההנאה הופכת לתחינה, מתחננת שיכאיב, שיכאיב לי.

גופו כבר מעליי, אני לא יודעת מה להרגיש קודם, את שפתיו מספרות לצווארי כמה הוא רוצה להיות בתוכי, את ידיו שחופנות את שדיי כאילו היו שלו מיום שנולד, את ברכיו המפסקות נתיב בין ירכיי, הלוואי שיפסיק, שיפסיק לפני שאאבד את הדעת.

זה לא נקרא לגמור, זה נקרא להיגמר, להיגמר ולאבד, איבדתי שליטה בגוף ובנפש, והחבל ממשיך לקרוע לי את העור בעדינות נעימה.

הוא שולח יד אל בין ירכיי, אני נושמת כל כך חזק פתאום והוא עוד לא נגע בי, די באוושה הקלה שידו פיזרה מעליי, כמו פיזרה אבק ציפיות קסום, רק תיגע בי, רק תיגע. הוא מכניס את אצבעו לתוכי, אני פולטת קול לא ברור, אנקה של טירוף והאצבע, היא כבר לא אצבע עבורי, היא חיים שלמים חדשים, אני מתעוררת לעולם אחר, לצבעים אחרים שנכנסים ויוצאים ממני רק בשביל להפיק ממני קול, הוא שולט בקול שלי, בתנודות שלו, הוא שולט בנשימה שלי שמזמן הפכה לא סדירה. לפתע, אני נבהלת – איך אדע לנשום בלעדיו? כשיפסיק, אזכור איך נושמים?

הוא מרגיש שאני קרובה, מתקרב לאוזני ולוחש "אני רוצה לראות אותך גומרת, אני רוצה לשמוע אותך גומרת", תוך שהוא מגביר את התנועה בתוכי, הבפנוכו שלי מפוזר בכל החדר הארור הזה, אלוהים תן לי את הכוח לגמור, תן לי את הכוח להשתחרר, אני כבר לא יודעת מי זו האישה שגונחת מתוכי, שמפעילה אותה אצבע אחת קטנה, אכן עשו אותה באצבע את אותה אישה.

הוא מרגיש כל נים בגוף שלי, מגביר ומתאים את הקצב רק אליי, אלוהיי, מי זה השטן הזה שיודע בדיוק מה המקצב? אני מתקרבת, הידיים שלי מתוחות והחבלים, החבלים קורעים מעליי שכבת עור דקה שכבר אינה שלי, "עכשיו" הוא צועק בלחישה לתוך אוזני, האישה החדשה הזו שנולדה לנו היא ממושמעת מסתבר, אני גומרת ללא היסוס, ללא מחשבה, ללא רגש – הכל מתפוצץ בתוכי, בתוכנו, בתוכה.

הפכתי אחרת, רעבה, טורפת, נולדתי מחדש. אני מלקקת את שפתיי, ונאנחת ומחפשת מרגוע, מפעילה את החושים כדי לאתר אותו בתוך כל האורגזמה הזו.

הוא אוחז בכף רגלי, מלקק את הבוהן, מלקק ומוצץ, מלקק ומוצץ, היד השנייה מפסקת את רגלי האחרת ומשב רוח מעורר שוב את גופי. כולי שכובה חשופה בפניו, אך איני מסוגלת לחשוב על דבר מלבד בהוני שנמצאת בפיו, כמו משדרת לתוכי חשמל ואני מוצאת את עצמי שוב נאנחת וגונחת, כוחן של אצבעות, מי ידע? מי ידע? מי לא ידע, טיפש מי שחי באפלה.

בעוד הוא מוצץ את הבוהן שלי ורגליי פסוקות, הוא מחדיר בעדינות אצבע לתוכי, כך הוא ממשיך להוציא ולהכניס אותה בתיאום מושלם או לא מושלם עם שפתיו סביב הבוהן שלי. הזוי, שפתיי התחתונות סביב האצבע שלו ושפתיו העליונות סביב האצבע שלי, מעגל אינסופי שייגמר רק כשהוא יחליט. הוא מגביר את הקצב, אני נסערת, פעימות הלב שלי מורגשות בכל גופי אני נרעדת סביב אצבעו, הוא מרגיש שאני מתקרבת, אני כבר שם, ואז הוא מעיף את כף רגלי מפיו, פותח את מכנסיו, אצבעו לא משה מתוכי, אני מרגישה אותו רוכן מעליי, נושם את אדי הזיעה שלי ובתוך מאית השנייה מוציא את אצבעו וחודר לתוכי, שוב ושוב ושוב. אני נאנקת, איני זקוקה יותר לעיניי, לאוזניי או לכל איבר אחר, החושים שלי הפכו שוליים, הוא נושך את השפה שלי, עד שאיני יודעת מה מכאיב לי יותר, הנשיכה, פרקי הידיים שקורסים תחת החבלים או ידיו שמשתקות את מותניי פן אזוז, הכל כדי שאוכל להרגיש כל נים ונים ממנו בתוכי.

המוסיקה דועכת לפתע, בבת אחת משתרר שקט מוחלט בכל החדר, אני שומעת רק נשימות שאינן נשמעות כמו נשימות כלל, אלא כיללות, זעקות בלתי נשלטות של חיה כואבת, מי נשמע ככה לעזאזל? זו אני, אני מבינה פתאום שזו אני. כואבת ומתחננת "אל תפסיק, אל תפסיק" אני מתחננת, מתחננת על חיי.

הוא בתוכי הוא לא בתוכי, הוא מעליי הוא נושם הוא נושף, הוא הכל, כל החדר מלא בו, אני כולי מלאה בו. הוא לוחש באוזני, מילים מלוכלכות, רומז שאתחנן שאבקש עוד, עוד ועוד ועוד. אני נוהמת "עוד, אל תפסיק, עוד", הקול שלי מצטרד, הופך שבור כמו זעקה לאלוהים, תפילה שבורה.

הוא מתגרה בי, משחק עם קצה איבר מינו בין רגליי, אם רק הייתי יכולה הייתי קורעת את החבלים ומושכת אותי אליי, מושכת ונושכת ושורטת עד שארגיש אותו שוב. הוא מצחקק בהתגרות "חיה קטנה שלי, חיה קטנה ורטובה שלי, איך את מייללת יפה, את הולכת לגמור, את הולכת לגמור כמו שלא גמרת בחיים!"

הוא חודר לתוכי שוב בבת אחת, הגוף שלי מקים זעקה מחרישה אך מבין שפתיי לא יוצאת אפילו לא לחישה, עכשיו אני יודעת, ככה מרגישים כשהנשימה נעתקת.

רגיעה, סוף מסלול, המחשבות מצליחות להדביק את קצב פעימות הלב, אני נושמת, אני חוזרת, אני פה.

אנו שכובים אחד לצד השני, ידו מלטפת את בטני וידיי כבר אינן קשורות יותר. אני מלטפת את ראשו ובידי השנייה מלטפת את הכיסוי שעל עיניי.

"תורידי את זה, לא?" אני שומעת אותו שואל בחצי חיוך,

"לא, זה נשאר."

החלטנו להיפגש ביום שישי בבוקר, שהיה היום החופשי של שנינו, במלון קטן ברחוב צדדי. תיכננו את המפגש עד לרמת הפרטים. אני אגיע לפניו, אחכה לו בחדר, הוא אפילו הורה לי מה ללבוש ושלח לי ימים קודם לפגישה חבילה למשרד ובה סט תחרה סקסי, שרק מלדמיין אותו מסיר אותו עלה מפלס הלחלוחית בתחתונים שלי.

שעה קלה אחר כך הייתי כבר בחדר שהוא הזמין מראש, הזמנתי לי יין ברום סרוויס והתרווחתי על המיטה בלבנים שהוא קנה לי, מנסה להשקיט את הלב שאיים לפרוץ החוצה מהתרגשות.

דפיקה בדלת.

הרגשתי את הרגליים נמסות כמו גלידה כששמעתי את הקול המוכר כבר קורא מעבר לדלת ״ זה אני״. כמעט והתאבנתי כשראיתי את הדלת נפתחת לאיטה. מבט אחד בו גרם לי כמעט להחנק מהפתעה, קפצתי בבהלה, מגוננת בשתי ידיים על החזה הכמעט חשוף לחלוטין שלי

״I want to do with you what the spring does with the cherry trees” ובהמשך כתב לי