אז אני מודה, עצלן אנוכי, והמוזה נעלמה באותו מקום שבו התחילו המחמאות, ואולי זה סתם תירוץ,
בכל אופן -
אני מצרף מקבץ קצר של קטעים, אחד מבין שנייים.
תמצאו את חלקם מלוטשים יותר, וחלקם פחות. המטרה? בעיקר לפזר קצת רעיונות
הקטעים נכתבו בטווח גילאים די רחב אגב, אבל לא אפרסם אותם בסדר כרונולוגי כלשהו, חדי עין יוכלו לזהות בחלקם מרדנות של גיל 17, ובאחרים ריקנות של סוף חטיבת הביניים, ככלל הייתי מציע לקרוא בקול מתריס של הילד שצועק ליד חלונכם בין 2 ל4, בהצלחה לכולנו.
I: "אם אני חש בה, אז היא שם?"
הוא שואל את עצמו, כבר שבועות שהוא תוהה.
הוא מאמין למה שהוא רואה, לעובדות, לספרים ולפרסי נובל.
אבל כולם מדברים עליה, יש לה צורה, וצבעים, ותאריכים, הוא יכול לטעום אותה, אבל הוא לא רוצה לנסות, לשמוע אותה פועמת, גם אם הוא סותם את אוזניו.
הוא אדם רציונלי, ואיש אחד אמר לו פעם שזה אותו הדבר כמו לאכול שוקולד ושהמוח עובד על הורמונים,
הוא משכנע את עצמו שהאין הוא התרופה, אבל חוסר שעד אז לא רצה להכיר שורף אותו מבפנים,
לא לא לא, זה הכל בראש - ואם הוא רוצה אז אין.
הוא כבר לא כל כך רציונאלי, הוא הולך, אפילו מחוץ לקווים, לומד את חושיו, אלה שלא ידע שנמצאים בו
את מה שלא מחפש במעשיו ובדיבורו הוא משלים בראשו, בחושך של לילותיו.
החשיכה הולכת וגדלה , היא דובקת בסביבתו כמו היתה היא היא מה שחיפש, הוא מתרחק, או שמתרחקים ממנו, מה זה משנה לו בכלל.
הוא כבר לא רציונלי, היא שם והוא לא יכול יותר להסתירה אם יפרוש את ידיו, הוא רועד בתוך בגדיו, אבל לא מצליח לטעום אותה, הוא החליט שהיא לא שם, איש אחד אמר לו שההרגשה היא כמו שוקולד, אבל השוקולד לא ממלא את החורים שהיא חפרה בו.
הוא לא יכול לברוח, או שלא רוצה, כבר לא אכפת לו, אם לא יטעם אותה מבחינתו לא לטעום יותר לעולם.
הפתרון כל כך קרוב, בהישג יד, אבל הוא אפילו על ידו שלו כבר לא מצליח לשלוט.
החלון שמעל למחשב בו ניסה שעות על שעות להסית את הנהרות שזרמו בו לים קורא לו, צועק לו.
והוא, הוא נענה לקריאה, אם לא יטעם ממנה, לא יטעם עוד דבר מעולם.
II: "שאלות"
איפה איך מתי ולמה
מדוע היכן ממתי וכמה
אולי בועז ממול או אייל מלמעלה
בריקוד החרבות, בקרבות המילים
וויכוחים שחלפו ושבים והולכים
זה אף פעם לא היה לי מאוד הגיוני
חוזרת מאוחר בכל יום שני
אני לא יודע, אולי זה אני
שנהייתי מעט חשדני
כשחושבים זה באמת סה"כ מוזר
לזרוק את הזבל כשכל כך מאוחר
ומה לקח לך כל כך הרבה
לרדת לסופר לקנות חלב לקפה
את אומרת שנהייתי סתם פרנואיד
וכשהוא עבר דירה סתם שמחתי לאיד
אבל שמתי לב שבשני האחרון
חזרת באותה שעה כמו ביום ראשון
איפה איך מתי ולמה
מדוע היכן ממתי וכמה
בועז השכן המקסים
נפלה לך החרב, נגמרו המילים.
III: "מוקדם להחליט"
לפעמים אני מהרהר
מה בחיי מצדיק את קיומם
את המזון שאני אוכל
את אור השמש שאני מונע מהעשבים שעל דרכי
איך אני מנצל את המתנה שקיבלתי?
ובכלל, איך יכול אדם לומר כי הוא ניצל את חייו
אין לי תשובה, למעשה, אין לי אפילו קצה של אחת
אך בוודאי כשאביט על חיי בעת זקנה, אוכל להחליט
ברם, איך זה יעזור לי?
סיפור, שיר וקטע קצר, אני חושב שזה בהחלט מעל ומעבר לפעם אחת.
מקווה שהיה בסדר, אשמח לשמוע את דעתכם, תוכלו למצוא אותי עם סימן שאלה מעל הראש בחדרים המובחרים
בברכת שבוע טוב, פרימו.
