התביישתי
ואהבתי אותו.
התביישתי בחוץ
ואהבתי אותו בבית.
התביישתי ברחוב
ואהבתי כל סנטימטר שלו בחדר.
התביישתי בעצמי כשהתביישתי
ואהבתי אותו כפי שלא אהבתי מעולם.
"אם היית יודעת איך גרמת לי לחייך עכשיו" אמר בחצות
השבתי, " הלילה רק החל אתה יודע..."
לבד במשמרת הלילה , כמו בכל לילה, מרגישה את כובד האחריות. לפחות עד הבוקר.
שכאחרון עובדי משמרת הערב עוזב ,הלחץ יורד וזו העת להתחיל לסדר את התוכניות למחר.
והוא, כמו בכל לילה, בצד השני של הקו אי שם בתל אביב, מדבר איתי על התכנונים של הבוקר הבא.
תקופה ארוכה של שיחות שבמהלכן התקרבנו. שיחות נפש אל תוך הלילה עד לזריחה,
ומכתבי אהבה וירטואליים שנשלחים במייל , נטולי חותמת עם סמל הצבי.
אחרי תקופה ארוכה של שיחות יומיומיות החלטנו להיפגש. קבענו בדירה של חבר בתל אביב.
בוקר יום שישי,
בדיזנגוף ירדתי מהאוטובוס והתחלתי ללכת.
חולפת על פני האנדרטה של הרוגי הפיגוע בסנטר, והמחשבות, שעד עתה התרגשו לקראת המפגש וקראו רק אליו, מתערבבות עם זיכרון הפיגוע , עד הכניסה לבניין כשההתרגשות שוב סחפה את כל המחשבות אליו.
האור, החום וההמולה ברחוב הפכו בכניסה לחדר המדרגות הצר לחשכה צוננת ושקטה.
הצמרמורת בכתפיים, הנשימות העמוקות והריחות באף הרגיש בלאו הכי מלווים אותי עד דלת הכניסה.
המפתח חיכה לי בארון חשמל צמוד לפתקית קטנה.
כשנכנסתי קרא לי מהחדר הסמוך.
,חייך אלי וחיכה שאתקרב.
התיישבתי לידו , הוא התרומם לעברי והתחבקנו.
מצאתי בין זרועותייו את זה שאהבתי כל כך. אהבה גדולה, מאד.
שרוכי הנעלים, שהסתבכו לקשר כשניסיתי להוריד אותם תוך כדי חיבוק, הפכו את השתיקה לצחוק.
עד מוצאי שבת הפכו נגיעות הנייר למגע של הגוף, קרובים בפעם הראשונה כפי שמעולם לא היינו בחיינו.
ומאותו הרגע, לאהבה שלי נוספה התרגשות חדשה עבורי, תשוקה.
חיכית לי בתחנת האוטובוס כשהגעתי לביתך לראשונה.
רצת לעברי בחיוך גדול כשהופעתי בדיוק כשהתקרבת מעברו השני של הרחוב.
הייתי נרדמת על מיטתך, כשחזרתי בבקרים לאחר לילות ללא שינה. איך ידעתי שתעיר אותי בנשיקה.
הייתי כותבת לך מכתבים ושירים בלילות ארוכים, מחכה לאור הבוקר, מחכה לאור פניך.
איך הובלת אותי להחליף גם את הילדות והנערות בנשיות צעירה.
נתתי לך את נשימתי , כשאני שוכבת על גבי , ידך השמאלית תחת עורפי ,
הייתי ככה רועדת בין ידייך.
נתת לי את הכוח לעבור את הלילות הבלתי נגמרים, בידיעה שאתה מחכה לי בצפייה בכל פעם מחדש.
התעוררנו חסרי נשימה, כשהיינו ישנים על הרצפה. איך היית מחבק אותי ומעלים את חוסר אונים.
איך הרגשתי שאני אדם אחר,
איך שכחתי להודות לך ששינית אותי,
הרגשתי שאני מוכנה לגלות דברים חדשים
ושמרתי את מכתבייך מתחת למיטתי .
היית האהבה הראשונה שלי.
האהבה הזו, שעם הזמן , בחיפושים אחריה בזרועות אחרים , הובילה אותי לאין ספור דמעות.
האהבה הזו, שאני לא מחפשת אחריה יותר, והרעשים שבראש פחתו, הלב נקי מכאב והלחיים מדמעות.
ואולי האהבה הזו, שהייתה תמימה ונכונה מכולן, לא נותנת לי להרגיש כך שוב לאף אחד אחר .
ואולי אם לאהוב, אז לאהוב כך, בעוצמות כאלה, או לא לאהוב בכלל.
