בהיתי בהודעה, גוש עמד לי בגרון ממאן להחליק.
זה לא יקרה היום, אין מצב , איך אפשר? לא , זה לא יקרה! , אני צריכה זמן להתכונן (חודש, במצבי הנוכחי).
כקול שני הצטרפו אלף ואחד השדים שדאגו להציף ולהחליש אותי.
בין לבין בהיתי בצלליתי שמשתקפת מהמסך הטלוויזיה, במילה אחת, קטסטרופה.
מצאתי את עצמי משיבה לו - "ברנר 6" (!!)
פה הייתי מוכנה להישבע שלאצבעות שלי יש כוח משלהן, ללא כל התחשבות מצידן באסון האישי שאני חווה ברגעים אלה.
"שעה, שעה וחצי אהיה באזור ואתקשר".
"@ , מחכה"
אף פעם לא הייתה לי בעיה עם המראה שלי, נהפוכו, למדתי לאהוב אותו, זה בהחלט יכל להיות גרוע יותר.
משום מה איתו הכל התערער.
אני בטח שמנה מידי, מכוערת בשבילו, נמוכה? אני שונאת את הנמשים האלה!
ואז בלי שליטה אני מוצאת את עצמי מסירה את הלק, כי יש מצב שהוא לא אוהב את צבע שחור סיני שמרחתי.
קמתי, התקלחתי, מרטתי (צעקתי), קרם גוף, קרם רגלים, קרם ידיים, סרום, קרם פנים, מסיכה לשיער, סירוק, ייבוש, בדיקת לק לציפורניים, שיוף קל לציפורניים , וזהו אפשר להתחיל.
ניגשתי לארון ובליבי תפילה "בבקשה תהיה טוב אלי היום", אחרי תיסכולים ממושכים וחצי מהארון שמושלך על הרצפה, סוכם על גינס וגופיה.
"אני למטה", ההודעה תפסה אותי כמעט מוכנה.
"יורדת" עניתי, תוך בישום מאחורי האוזניים , בפרקי הידיים וסתם עוד לחיצה באוויר.
ירדתי במדרגות, הלב דפק במהירות, גב זקוף, מסדירה נשימות, פותחת את הדלת של הלובי מתקרבת למדרכה.. המזדה שם.
(איפה תרגילי הנשימות שלימדו אותי להשתמש בזמן התקפי חרדה)
דימיון הוא דבר נפלא, שהוא מתחבר עם המימד הוירטואלי הוא דבר איום ונורא.
שמתי לב שבראש שלי מתנגן לי בלופ השיר של פורטיס "חתול מפלצת" ניסיתי להתעלם.
הנסיך שלי פה!.. ניגשתי לרכב...
לוחצת על הידית של הרכב...
נכנסתי והתיישבתי.
מנסה להשוות לי מראה ארוך, חושני שלא ניתן לעמוד בפניו.
הוא חייך, תווי הפנים היו שונים לי.. לא שהוא לא היה נאה, אבל לא תיארתי אותו כך... כאילו צד אחד לא התחבר לצד השני
ניסיתי להבין מה אני לא אוהבת שם, לא הצלחתי, פשוט לא.
תפסיקי דנה, רדודה שכמותך, התאהבת שם במשהו, זה שם, את רק צריכה להשתחרר והכל יהיה בסדר.
ובכך ניפנפתי את השד שישב לי על הכתף עם הקילשון ופרצוף מדושן מעונג.
"קפה"?
"אפשרי."
עניתי וקיוויתי שאת האכזבה לא שומעים בקולי.
השיחה קלחה, זרמה ולא היו קטעי שקט מביכים, הסתכלתי עליו מכמה וכמה זוויות למצוא אם אני יכולה להמשך אליו.
אני בטוחה שהיתה לי תשובה יותר ברורה וחדה אם הייתי על אלכוהול ולא עם עוגת התפוחים (מזעזעת יש לציין) שמונחת לפני אבל המשכתי, שנאמר בזמנים קשים כל האמצעים כשרים.
הוא החזיר אותי הביתה,
"היה לי נעים" וניסיתי להשוות גוון קול רך נעים מזמין.. (מה כבר יכול להיות?)
הייתי בטוחה שהנה הוא מתקרב, והייתי כבר חצי דרך לעצימת עיניים וכיווץ שפתיים..
ואז משם , מרחוק, כמו הד , שמעתי
" גם לי דנה, שמחתי להכירך, לילה טוב" (!?!?!)
!! אז זו ההרגשה ששופכים עליך דלי של קרח שאתה ישן !!!
הרגשת התסכול, הנשימה, והאי ידיעה, הוציאה אותי מדעתי.
שקעתי בספה, מדליקה סיגריה, חושבת.. איפה לעזאזל היתה פה הבעיה? לא משכתי אותו? המראה? השיחה? מה לכל הרוחות קרה כאן?
קמתי בבוקר עם סלט של רגשות, אכזבה? פספוס? דחיה? לא יודעת .. אף אחד לא אוהב להרגיש דחוי. זו עובדה.
ציפיתי, יותר נכון קיוויתי, שאולי הוא יתקשר, יסביר, בטוח הוא יספר לי כמה הייתי מדהימה והוא חשש שלא יוכל לעמוד בעצמו או שלפחות יציע להפגש שוב... רק לקבל את האפשרות לברר מה קרה שם, ולקבל וידוי שלא באמת הוא דחה אותי.
אבל שם במרתף הרגשות שבתוכי, בחושך, ידעתי שהוא לא יתקשר. פשוט ידעתי רק לא רציתי לצאת צודקת, לא במקרה הזה לפחות.
לכל הרוחות.
יום העבודה עבר בעצלתיים תוך השתדלות לא לבהות בטלפון אם התקבלה הודעה ממנו, אז כמובן שדווקא ביום הזה קיבלתי עשרות הודעות, מבצעים, סקרים, אולם אף אחת לא ממנו.
חזרתי הביתה , מותשת נפשית ופיזית, התרעננתי והתחברתי לקופסא הארורה .
הוא היה שם.
(אז ככה מרגיש חולה בהתקפת אסטמה.. אין לי אוויר , אלוהים)
מפלרטט במלוא המרץ כתרנגול בלול.
אותו מלל, אותה להיטות..
זאת שבמקומי (ארורה קרן פלס ושיריה) שיתפה פעולה בצורה מרשימה , הרמוניה, דינמיקה כמו מכונה מיומנת ומשומנת, כל כך מוכר..
ואני..אני ישבתי ובוהה, עכשיו אני כחלק מקהל שצופה בהצגה.
הוא ראה אותי נכנסת, אין מצב שלא, לא הגיב, לא פנה, חלון שומם.
ושוב הריקנות הזו.
יופי דנה, עכשיו נדפקת פעמיים, גם את תקועה מול ה- 19 אינטצ' בלי יכולת לזוז וגם עוברת מה שבעיני הדרמטיות היא "בגידה בשידור חי".
אני מעבירה את נשמתי התעללות, שמישהו יעצור אותי בבקשה.
הלוואי והיה לי מספיק כח ובטחון בעצמי לגשת ולשאול ולקבל הסברים.
לא בשביל המשכיות ביננו, אלה לראות דברים מהעיניים של הצד השני, מה הוא ראה שאני לא מודעת אליו?
בכל חיי הפחד מדחיה שיתק אותי, אימצתי לעצמי דפוס של חוסר הכרה בקיומו, ככה יותר קל להתמודד.
שמתעמתים איתם עלולים לצוף רגשות ועובדות שאני לא בטוחה שבא לי להיפגש איתם פנים אל פנים.
חיזקתי את המשקה בוודקה (שאמרנו, בזמנים קשים כל האמצעים כשרים, ואין ספק שאלו זמנים קשים).
ואז זה הגיע.
גל צונאמי עצום של רחמים עצמים שטף אותי, על הבדידות וה-לבד, על הדחיה, על האקסים, מה עבד שם, מה לא עבד שם, מה הייתי עושה שונה, על הגעגוע לקשר האחרון, החצי מיטה ריקה.
לתחושת ה-ביחד.
אני הכי מתגעגעת לתחושה של ה-ביחד, הכפיות, השיתוף, יד חמה שמלטפת, לשבת מתחת לפליז,
להרגיש מגע.
בהיתי בשניהם עוד מספר דקות, התנתקתי, הלכתי לטלוויזיה, סתם קולות בקעו ממנה, לא הבנתי כלום, נרדמתי בתחושת ריקנות עצומה.
פעם קראתי באיזו כתבה שלב שבור זו מחלה ויש לה את הסימפטומים שלה, כנראה זה נכון, אני מרגישה חולה.
לקחתי יומיים, לאסוף את השברים, אפילו התקשרתי לחברה שכבר התייאשה להשאיר הודעות שאחזור, וקבעתי איתה בבר השכונתי,
זה היה נראה לי כל כך מיותר, ריקני, שומם, והכי מוזר, קר, סוג הבילוי הזה.
רציתי הביתה, תנו לי להתאבל בשקט .
למחרת, כשהתחברתי, הנשימה זרמה ביתר קלילות, יותר מאוששת, עדיין פגועה, עדיין מרגישה דחויה, אבל נושמת, כבר הקלה.
בהיתי שוב בו, בה, ובכל השאר..
עוד סיגריה, עוד קפה ואז..
נפתח חלון (!)
"פנויה לשיחה?"
למה לא? נעים מאוד דנה.
[/b][/size][/b][/size]
