אתה אומר שאי אפשר לקבל הכל מבחור אחד .שגם בחורים לא יכולים לקבל סקס טוב ובת זוג מאותה בחורה . ובחורות לא יכולות לקבל בחור מסוקס במיטה שיהיה גם השותף לגידול הילדים . ש זו הסיבה שאני עדיין לבד, שרק אני עדיין חיה באשליה מטומטמת ,שיש אי שם את הבחור היחידי בעולם שמתאים לי ...
אולי אתה צודק ?אולי באמת אנחנו לא יכולים לקבל הכל מאדם אחד וצריכים לחשב על מספר בני זוג לחיים ?
"גברים לא רוצים להכנס לשדה המוקשים של ההגדרות וכדאי שתביני את זה ....
במכוון הם נמנעים מלהגדיר את מקומם ומקום האישה בקשר ..." אתה מוסיף ...
אני תוהה למה הם מפחדים מהגדרות , האם בכוחה של מילה לכבול את הגבר לאישה ?
או שמא הם לא יכולים לכבוש את יצר הבגידה שלהם כלפי אחרות ?
עד כמה הדבר טבוע בנו אבולוציונית ?
"הגדרות כובלות אותנו " אתה עונה לי ,
האם זו הסיבה שחלקם בורחים ממונוגמיה כמו מאש ? הרי אין שלשלאות פיזיות הכובלות את זכר האלפא לנקבה שאיתו ובכל זאת מילה המצהירה מחויבות גורמת לפחד אימתני שכזה ? מאחר והמציאות המסתמנת הנה אותה אישה יחידה יום לאחר יום לאחר יום ?
האם גם נשים מרגישות כך באשר למונוגומיה ומחוייבות ? או שמא על פי החותם האבולוציוני ייעודה של האישה הנו בהעמדת צאצאים לגבר אחד ?
אם הפחד הזה קיים בשני הצדדים ,מדוע אנו ממשיכים לפקוד את הדפוס המונוגומי ?
"הפתרון הוא מערכת יחסים פתוחה " אתה אומר ...
"מן הפן האחד ,אינטימיות ואהבה כלפי גבר אחד ,ומן הפן הנוסף סקס פרוע וריגוש אקסטרימי עם האחר .
כך שני העולמות נותרים איתנים .
הלא במערכת מונוגומית ארוכת טווח האינטימיות תגבר בצד הריגוש שיפחת ,השהות הממושכת של האחד בקרב השנייה תרמוס בגסות את הריגוש שהיווה את המניע העקרי להיווצרותה של מערכת היחסים .
אי היכולת להתייחס את בת הזוג כאל מאהבת ,(טוהר אל מול היצר ),מותיר את מערכת היחסים ללא סקס ,עם הרגלים והוקרה ,"מודה לך על ארוחת הצהריים שהכנת לי ועל הכביסה הנקייה " ...
זו דעתך ...
אז האם באמת עלינו לשקול מערכת יחסים פתוחה כנורמטיבית ?לערוך הפרדה בין סקס פרוע וריגוש תמידי לאינטמיות ואהבה ? האם בלתי אפשרי לשמור על ריגוש תמידי ונוסק במונוגומיה ?
רב הנשים דווקא תרות אחר רגש ,הדבר אפילו הוסבר ביולוגית ,"האזור הרגשי במוח הנשי דומיננטי יותר מן הגברי "
"בעת האקט נשים מפרישות חומר כימי האחראי על ההיקשרות הרגשית" ,מוסף שם ... האם נובע מכך כי גברים יתנו הסכמתם ליחסים פתוחים ? האם מראש נקבע כי נשים נועדו לחיים עם גבר אחד?
ומה יהיה אם נאמץ את מודל המערכת הפתוחה אולם ביחסים שבאחד מן הקשרים יוצב "דד-ליין"? קרי, הגבר מגביל מראש את רמת הדביקות שתנהלי איתו לאחר קיום המגע המיני. מצד אחד זה מאוד הגיוני – הלא מטרת המערכת הפתוחה הייתה להימנע ממצב של "אובר" בזוגיות , ומצד שני, הקשר לא אמור להסתיים ב"גמרתי-הלכתי".
האם נגזר מראש כי הבחור עמו תרצי לחלוק את חייך איננו הבחור שירטיט את לבך בסקס?
נאמר שמשחר האבולוציה האישה תחפש גבר חסון אשר יקים עמה משפחה. אבל האם משום כך אנחנו מוותרות מראש על האפשרות לריגוש?
ואיך תחושי כאשר הגבר אומר לך שאין זה בעייתי מבחינתו שתכירי אחרים למטרת זוגיות אך כן תהיי מחוייבת אליו מינית? האם זהו אכן הפתרון לשמירת הריגוש וליצירת האינטימיות?
ובמידה וכן מדוע אין כולם מאמצים אותו?
" כי החברה החליטה שיש דגם אחד ושמו "מונוגמיה"אתה אומר .... "ועד כמה אפשר להיאחז בדעה הזו, בעת שהוא מתנפץ לרסיסים, בעת בה נוצרים דפוסים חדשים"?
"ככל שתהיי במערכת כובלת, כך תערגי יותר לצלע נוספת שתספק את רמת הריגוש הנדרשת "
"אני אתן לך דוגמא .... עם בת זוגי זה מספר שנים, היו לי יחסים המושתתים על אהבה, אינטימיות ורגש, אבל השחיקה נתנה את אותותיה המיניים ,בעוד שעם פרטנרית אחרת ביססנו את הקשר על סקס וריגוש נטו ."
ולאן בסופו של דבר הובילו ה יחסים האלו ?
"היא לא הסכימה להסדר הזה. "
האם שווה לזרוק לפח קשר אמיתי ונכון של המון שנים בעבור ריגוש?
אתה טוען שבסופו של דבר זה בלתי נמנע ...
שהמון זמן האחד עם השנייה במצבים של אינטימיות ודביקות מובילים בסופו של דבר לאימפוטנציה זוגית .
ומה עם האישה השנייה במערכת הפתוחה ? האישה שאחראית על תחום הסקס והריגוש ,זו שמצטיירת לרוב כאישה פחותת הערך ביחס לאישה הראשונה – בת זוג לעומת מאהבת?
אתה מסביר שזה לא בהכרח ככה – שהיא לא פחות חשובה מ הראשונה. שאלו שני כיוונים שמתקיימים במקביל ושניהם חשובים ותורמים למאזן הרגשי-זוגי. קצת כמו דומינו, אם אחד נופל – כל השאר מתמוטטים.
"אם היית מבינה את זה לא היית היום לבד ,זה נורמטיבי לחלוטין ,את חייבת לשקול את הדגם ...."
תסלח לי ,אבל האדם, מורכב הרבה יותר, לא תמיד מתוכנת באופן זהה להליכה עם העדר ,חוסר היכולת שלא לערב רגשות וריגוש במאזן אחד לא מעיד על בעייה אישית ...
נבואה שמגשימה את עצמה מכורח ההתנהגות – האמונה באי יכולת לדו-קיום רגשי ומיני תביא למצב הזה משום ההתנהגות בצורה הזו.
אם לא נאמין שאפשר לקבל הכל מאדם אחד, לא נצפה לקבל הכל מאדם אחד ונחפש לנו קשרים אחרים בד בבד. ולבסוף, המצב של דו-הקיום שנכשל יהווה הנמקה מוצקת לאי היכולת לקיים קשר אחד שמכיל בתוכו הכל, לקבל הכל מאדם אחד. ומה שקרה פה, למעשה, הוא שאנחנו הבאנו את עצמנו למצב הזה.
"עם הזמן האינטימיות גוברת במונוגמיה בעוד שהריגוש מופחת , "
אני חושבת שככל שנמצאים יותר זמן יחד, מרגישים יותר נוח לנסות דברים חדשים שתורמים למאזן הריגוש, יש יותר חיבור ויותר נוחות לעשות דברים שלא העזנו קודם לכן.
בוחרת להיות גם הרעיה וגם המאהבת ,האם הבחירה שלי שגויה ?
