לפני יומיים הייתי אמורה להיפגש שוב עם ע'. במודע או שלא, לא הרגשתי טוב .
בפעם האחרונה שהתראנו, לאחר זמן רב מאז הפרידה , יכולתי סוף סוף לחוש את מה שרציתי יותר מהכל - סגירת מעגל.
אומרים שהזמן הנו דבר חיובי ,מרפא כל כאב , מוביל לסגירות מעגל על מנת להמשיך הלאה, כדי להיפטר מכובד משא העבר ומהמשקעים.
הזמן הותיר בו את חותמו. הוא הפך אדיש, קר, ביקורתי, חסר מנוחה. לא הרגשתי שאני נמצאת שם עם הגבר שהסעיר את דמי. הייתי מטפלת, הוא היה מטופל. פגישת עבודה, זמן מוקצב, מכניות.
למדתי עוד, התקשתי לעקוב. פחדתי להיבלע בתוך המילים שלו, פחדתי לגלות על עצמי חוויות שעיצבו אותי. הייתי חוזרת מהפגישות עם ראש טרוד ומלא במחשבות, הבלחות מן העבר החלו לתקוף אותי בימים ובלילות. רציתי לשכוח למה אני פה, במקום הזה בדיוק.
לאחר שתכננו פגישה נוספת, התחרטתי. הרגשתי שמיציתי, שזה לא כמו פעם, שזו רק עוד מטלה מחייבת שיש לסמן לידה V. ואני זכרתי אחרת - כשהוא אמר שהוא מגיע, הייתי מאושרת. התמלאתי בגלים של שמחה ששטפו אותי בכל פעם שנזכרתי בו.
לא נפגשנו לפני יומיים. ובפעם הראשונה, הרגשתי הקלה, נשמתי לרווחה, עמוק ואמיתי.
זה כבר לא היה מיוחד איתו, רק כואב ואינטנסיבי. וקול קטן בתוכי אמר לי שצריך להפסיק, להשתחרר ולהמשיך הלאה.
הקשר ניתק שוב, עד הפעם הבאה, עד שדרכינו תצטלבנה שוב. אולי אנחנו שוב בהפוגה ואולי הוא חש את סגירת המעגל שלי. לא היו לי הכוחות להכיל אותו בצורה כל-כך אינטנסיבית, אדם כל-כך מורכב עם המון רבדים.
הוא לא הראשון. המעגלים החלו להיסגר האחד אחרי השני. את כולם סגרתי בהצלחה.
גבר מספר אחת
גבר מספר שתיים
גבר מספר שלוש.
הגברים שטיילו בין המעגלים ויצרו שלוליות, נסגרו ביתר מהירות. זה גרם לי לתהות רבות אודות היחס שלי לקשרים, לגברים ולמעגלים. האם התגברתי בזכות היכולות הנפשיות שלי או שמא לא באמת טלטלו אותי מבפנים?
תזמון ממוצע לסגירת מעגל: יומיים. אני כמו אכסניה של רגש. הם מגיעים לצ'ק-אין, נשארים מעט זמן ויוצאים לצ'ק-אאוט, מבלי להשאיר חותם אמיתי. משהו בי התקשה, התחספס, לא מוכן לקבל.
לא יכולתי להמשיך הלאה מבלי לדעת שהשארתי אותם מאחוריי, שזה נסגר, תם ונשלם. מאז ומעולם הייתי בחורה של סדר ושל היגיון ושנאתי את תחושת חוסר הוודאות. איך אפשר להתחיל קשר חדש כשהעבר ממשיך לבצבץ ולהפתיע מתחת להווה?
רציתי לשמוע את הסגירה של המעגל, את הקליק הזה, לדעת שהראש שלי לא יתעסק יותר במחשבות עליו, במה טעינו ואיך זה יכול היה להיראות, ולהיות תמיד עם הפנים קדימה.
המעגל הגדול הזה הצל תקופה ארוכה על שאר השלוליות,לבסוף הוא נסגר.
תודות לזמן? האם הזמן הוא אכן חיובי ?הופך אותנו לחזקים יותר מנטלית? או שמא הוא משאיר בנו עקבות כואבות עם פצעים שלא נוכל לרפא?
