שי (פרק 1)

חיי שגרתיים כמו של הרבה אחרים .
לא האמנתי ששיחות בצ'ט ישנו וירעידו את עולמי .
שי ,הסיפור הזה מוקדש לך ,
אולי הוא יתן לך זווית ראייה טיפה שונה ממה שהורגלת...







זה זמן אנחנו מדברים, מתקשקשים על החיים ומה שבניהם ומעולם לא יצאנו מגבולות שיחת חולין. אני אחת שהחיים לקחו איתם להמון מקומות ותמיד יש לי על מה לדבר, נדיר שאני שותקת. תהיתי עם עצמי במחשבה על הימים שלא דברנו בצ'ט, והתהיות שלי עם עצמי למה הסכמתי. מעטים האנשים שאפשרתי להם להיכנס לרשימה המאוד קטנה ומצומצמת שלי.


בשיחות הראשונות זה נראה לי נורא מוזר, בכלל ברגעים שהבנתי שיש גלישה מעבר לגבולות שתמיד קבעתי עם עצמי, ביקשתי שתעצור שזה לא מתאים .

משהו השתנה בי מקצה לקצה יום אחד, שיחות החולין האלה הפכו לשיחות כמעט הרות גורל עבורי, עדין מסרבת להאמין שמישהו דואג לי. העצבות שלי הייתה בכל פינה שהבטתי, הכאב שלי זעק מכל משפט, הדמעות שלי נשטפו בלי סוף לתוך השיחות, אתה שמעת אותי מרחוק, מעולם לא ראית אותי אבל לא ויתרת גם על המקום הנמוך הזה שהגעת אליו כדי לשמוע ולעזור כמה שאפשר .

משהו בקול שלך ניחם אותי כל פעם מחדש.

הרגעים כשסימסתי לך רוצה לדבר איתך, היו רגעים נדירים בחיי שהעזתי לבקש תמיכה, הרגשתי במצוקה איומה.

המשכת לתמוך בי , לעזור לדמעות להפסיק, ולצחוק על ההומור הקלוקל שלי. אין ספק שהבלבול שנמצא גרם לי לקריסה בכל המישורים הפשוטים של החיים, אפילו סתם בדיחה צינית גרמה לי לנטוש את המחשב שבו קשקשנו ולזלוג בלי סוף.

הימים חלפו, לרגעים בחרתי לשתוק, הקשקשת שלי עולה לי במצבי רוח מוזרים שבהם חוסר הביטחון משחק את
המשחק האדיוטי אם לא דיברתי יותר מידי, מה עם חשיפה אישית, בכלל המקום שבו רגילה הייתי להיות תמיד מסמר המסיבה, מצחיקה ושנונה ופתאום לא מבינה איך בכלל אתה רוצה את קרבתי, הרי מתגלה במערומי הנפשיים הקשים ביותר והמחשבות לא מניחות לי .
אתה, שידע עד כמה אני רגישה עשית צעד קדימה ועוד שניים אחורה. חושף את עצמך מולי כל פעם קצת, מנסה להקנות לי ביטחון שתומך, שרוצה לעזור, אני רק חושדת בלי סוף.

בחיי זכיתי לא מעט פעמים לאנשים שבגדו בי, בחברות שקידשתי , לקחו לי את התמימות שעטפה אותי לא מעט והשאירו אותי לכאוב ולהאמין מחדש שלהושיט יד לאדם שמבקש אותה זה מצווה, זו נתינה שלא תמיד קיימת, לא פעם נשארתי עם השאלה האיומה "למה" ? למה אני מסוגלת להעניק בלי סוף, ומה עם משהו לעצמי .



נזכרתי בחברה שאהבתי , אחת שנתנה עבורי אוזן קשבת וכתף כשנזדקקתילה, ובוקר בהיר אחרי שחלקנו את כל הסודות עד לאינטימיים ביותר הפנתה לי עורף כואב בשם קנאה איומה לחברה אחרת שהייתה בחיי, ונטשה אותי.

חשבתי על המושג חרדת נטישה, לאט לאט גיליתי שיש בו משהו ממשי, כאב שהצטבר אצלי מגיל קטן, גיבורת העולם רגילה לנצח את המשברים הכי קשים שעמדו בפני לא פעם, לא יכלותי לו הפעם יותר.

חשבתי לעצמי איפה הגבול שבו אחלוק את מחשבתי ואיפה אעצר ? איפה אאפשר לו גישה למידע עלי ואיפה בתוקף אשתוק ואמצא את כל מה שאפשר לספר רק שלא יגעו לי במקומות הכואבים שלי ?

הקשבתי לשירים, חיפשתי להאמין שנשאר בי עוד משהו להעניק כדי לקבל, נאחזת במילים כתובות כדי לראות בתוך הכאב שלי שנשאר משהו שעוד חי ולא הרגו לגמרי.

לא הרגשתי.

התהלכתי כצל של עצמי, שקעתי כל פעם כשהרגשתי שרוצים לעזור לי להבין דברים, ורק נסגרתי בפינה שלי עוד יותר כי לא יכולתי יותר לאמת שעמדה מולי כמו ראי וסירבתי לראות. רק רציתי חיבוק. אחד שאפשר להתכרבל בתוכו ולבכות בלי סוף, הרגשתי כמו במטווח חסרת הגנה לחלוטין וכל פעם עוד כדור חודר לתוכי בלי שום הכנה, ועוד אחד, הרגשתי שאני מדממת למוות.

חזרתי לשמוע מוזיקה, להקשיב, להתמכר לדבר היחידי שכל חיי עזר לי כשביקשתי להתנתק מהעולם ולהתחבר לעצמי מחדש.

שכבתי במיטה, הדמעות זלגו על לחיי בלי סוף, עצמתי את עיני , וביקשתי לתת לגופי מנוחה כי היה מותש, איבדתי המון משקל בצורה דרסטית, כאבתי בבית החזה כאבים פיזיים, ונפשי לא ידעה מנוחה מתחושת העלבון הצורב, הכעס שהתנגש בו והעצב שהפך הכל לסלט אחד גדול.

הלכתי בנפתולי הזמן של חיי, זכיתי להתבונן ברגעים שהיוו תחנות חיים משמעותיות עבורי, התחושות לא נגעו בי.
התקווה החלה זולגת מתוכי, שלפתי עוד שיר אחד מהארכיון, אחד שכבר מזמן נשכח, וזה הגיע.

משהו בבטן שלי ניעור לחיים, פרפרים קטנים שהתחילו לעוף, הלב שהרגשתי שהולך ודומם מרגע לרגע התחיל לדפוק בחוזקה, והשפתיים שלי התעקמו לזווית מוזרה שכבר לא זכרתי שקיימת והעלתה על פני את חיוך הקסם שלי, אחד שלא פעם שבה גברים ולא מעט נשים שהעירו לי על היופי המיוחד שיש בי, רק שעדין מסרבת להאמין שזה אמיתי.


שמעתי את השיר, הקשבתי לצלילים שהיו מעבר למילים, הגיטרה שפרטה את מיתריה בנגינת סולו, התופים שנכנסו לקצב קצת אחרי והאורגן ששלט מעל כולם ותמיד גרם לי לרקוד בטירוף בחדר ששמעתי את השיר הזה.
נזכרת ברגעים שנעלתי את נעלי הבלט שלי , אטמתי את הבית, שמתי את השיר בעוצמת הווליום הכי גבוהה שאפשר, הזזתי את הספות, פינתי המון מקום ורקדתי עם עצמי בלי סוף, נותנת לגופי את החופש והשחרור שרצו לצאת ורק התביישתי בו מרוב שאמרו לי שאני שמנה, ובכלל הייתי מתוקה עם לחיים סמוקות כאלה עגולות שאהבו לצבוט, והגוף נורמלי לחלוטין.


מצאתי את עצמי לא פעם בוכה והתביישתי לבקש ממך שתדבר איתי עד שארגע, לא הצלחתי להבין מה בקול שלך הרגיע אותי , אבל משהו באינטונציה שלך נגע בי מעבר.

בוקר אחד זה ציפצף לי בין השורות ששוב סיפרתי שהעצב עוטף אותי, "שולח לך חיבוק", התעלמתי ממה שכתבת כי הצלחת להביך אותי שוב, להשאיר אותי נטולת מילים, יותר מאוחר רק תשאל אותי אם זוכרת לשמור על מה ששלחת ואבטיח לך שכן.


שמרתי על החיבוק הזה, החיבוק שמעולם עוד לא היה קרוב לגוף שלי, נזכרתי בפסל שפעם ראיתי איך האישה מכורבלת בתוך בית החזה של הגבר בישיבה, ככה ראיתי בדמיוני את החיבוק המגן הזה, החיבוק ששמר עלי עכשיו יותר מכל דבר.

הימים חלפו, הדמעות החלו להיעצר, חזרתי לחייך.

כשחזרת לעקוץ אותי בעדינות, הרגשתי חלודה לחלוטין, והתשובות שעניתי לך פשוט שברו את כל שיאי הטמטום שגרמו לי אחרי השיחה, לשבת ולצחוק בלי סוף על עצמי כמה מגיע לי מדליה על השטויות שעניתי.

זה המשיך עוד כמה פעמים, וכבר התחלתי להרגיש תסכול, זה הגיע לתוך שיח חרשים כשאתה צוחק, ואני בוכה, לא יודעת איך לצאת מהסיטואציה המוזרה שנכפתה עלי פעם אחרי פעם במו ידי וכתיבתי שלי.

שאלת אם זכרתי לשמור משהו חשוב, בהתחלה היה ברור שאני אשאל למה התכוונת , היה ברור שאני מעופפת לגמרי בחלל החיצון והזדקקתי לעוד כמה שניות כדי לנחות על הקרקע. וזה המשיך לתוך שיחה שפתאום מצאתי את עצמי עוקצת אותך בלי סוף ומתגלגלת בצחוק לעצמי שזה סוף סוף מצליח לי , שסוף סוף מישהו שם בתוך הראש שלי נזכר להרים את הפיוז הזה שאחראי על ההברקות המוזרות שלי.

כשהתקשרת מאוחר יותר, כבר מצאתי את עצמה שקועה בחיוך די גדול, מסוגלת ורבלית לתקשר כמעט בלי דמעות, והקול שלך ששלח לי שוב את החיבוק המיוחד שלך שאשמור עליו טוב טוב אפשר לי לשלוח גם לך אחד בחזרה בלי לפחד שתרגיש לא רצוי.

נכנסתי למיטה, עוצמת את עיני שמה באוזני את האוזניות, מעלה את הווליום למקסימום האפשרי, ושומעת שוב את השיר שגורם לי להאמין מחדש שפרפרים עדין קיימים, שאפשר לישון בשלווה, הימים הקשים נמצאים מאחרי וכל יום יהיה יותר טוב מקודמו .

עם הזמן הבנתי שהחיבוק יישאר בגבולות השיחה הכתובה שלנו , הייתי צריכה להבין שזה משחק, החיוך שלי נעלם וחזרה העצבות על הקול שנאלם ונעלם...